New Perspective

האויב הכי גדול שלי בעולם הזה הוא אני.

אני שמה לב להמון פעמים בהן אני מתחילה דבר מסוים בשיא המוטיבציה וההתרגשות ולאחר שדבר אחד לא מסתדר אני ישר זורקת הכל ומוותרת. איך אצליח להתמודד עם לימודים אקדמאים אם בפסיכומטרי קשה לי ללמוד יותר מחמש שעות ברצף? 

היום הייתי בחדר כושר ואחרי ריצה קלה הרגשתי כאב חד ברגל, משלושה מוקדים שונים. ניסיתי להמשיך עוד עשר דקות אך הכאב התגבר על המאמץ וירדתי מההליכון. חטפתי עצבים וכבר לא היה לי חשק לעשות כלום בחדר כושר, רק בגלל שנכשלתי בתחום אחד. כמובן שיש תירוצים והסברים הגיוניים, עשיתי יום לפני אימון אירובי ואנאירובי, ויום אחרי יום לעבוד על השרירים זה לא טוב, בעיקר כשמחר אני גם מתכננת ללכת להתאמן. אבל המחשבה שזרקתי אימון כושר שלם לעזאזל רק בגלל כאב קטן מתכסלת אותי. אני מרגישה צורך להוכיח לעצמי הכל, להיות מרוצה כבר מהנסיונות שלי לשמור על מצב גופני טוב, ללמוד ולהתפתח, אבל אני פשוט לא עומדת בדרישות שאני מציבה.

עברו כמה ימים מאז שהשתחררתי רשמית מהצבא ואני כבר לא מרוצה ממסלול החיים שלי ואי שמה לב שהכנסתי את עצמי ליותר מידיי לחצים. נכון שללמוד זה חשוב מאוד, בעיקר אם תכנית שאפתנית כמו שאני מתכוונת לקחת בה חלק. רוב הצעירים שמסביבי לקחו זמן חופש אחרי הצבא בשביל "הטיול הגדול" ולחסוך כסף להנאות רגעיות. לא חשבתי שגם אני ארצה קצת לנוח אחרי שנתיים שלמות של התנוונות שכלית, אבל בדיעבד אני מסיימת כל יום קצרת נשימה. 

אני לא שותה כבר כשלושה חודשים, אני אוכלת בריא עד כמה שאפשר ללא טיגון או פחמימות ריקות מערכים תזונתיים, זרקתי את הסיגריות עוד בצוק איתן והתחלתי להתאמן בקצב אבל האושר ממאן להופיע. 

(Brett Reichman)

כבר יום רביעי של לימוד לפסיכומטרי ואני לא מפסיקה למצוא תירוצים למה להפסיק.

בין אם זה לקנות נעלי ספורט חדשות, לקנות אוכל, לעודד חברה שנפרדה מהחבר שלה ומגזימה בתגובה, לראות סדרות ולצאת לסרטים. וכשאני כבר כן מתיישבת מול המחשב יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, כמו לבדוק מה הממוצא בגרויות ופסיכומטרי הדרוש לי, לכתוב עוד פוסט כמו עכשיו ולראות מה התחדש במייל שלי, ובאמת שזה לא הרבה.

לא הגיוני שרק התחלתי ללמוד ואני כבר מתיאשת מזה, אחרי שנתיים של ניוון כל כך רציתי כבר להתחיל ללמוד ועכשיו אני מוצאת דרכים להתחמק? מה נסגר איתי >>"

עוד שבועיים אני משתחררת סופית, וכבר תכננתי לעשות מסיבה גדולה עם ידיד שלי שמשתחרר באותו הזמן. פעם כשחשבנו על זה תכננו להכין כל מיני גימיקים של אלכוהול כמו ג'לי שוט, אבטיח-וודקה, וודקה בצבעי הקשת ודובוני גומי אלכוהוליים. עכשיו, כשהחלטתי שאני מפסיקה לשתות (ואני מחזיקה מעמד כבר חודש שלם), אני מפחדת לבאס את כולם. כבר שכחתי איך מבלים בלי הנוזל המטשטש ומפורר חומות. פעם, כשהייתי יוצאת עם חברים והיינו יושבים במעגל בדשא בטיילת ומנגנים בגיטרה היה כל כך הרבה יותר כיף מלצאת למועדונים ולהתפרק בברים, לראות ולהראות, למשוך בבגדים, בדיבור ובהתנהגות. פעם היה קל יותר ומשוחרר יותר, וכשנתקענו בים בלי דרך לחזור לא הזמנו מונית, עלינו את ההר ברגליים. היום כולן עם נעלי עקב והעצלנות חוגגת. אני מתגעגעת לתמימות.

חרגתי לגמרי מהנושא הראשי והחשוב ביותר - אני לא מצליחה ללמוד! אז עכשיו באופן מודע אני אסיים את הפוסט ואתחיל לחרוש.

נ.ב:

איזה צחוקים! אחת המילים שצריך לדעת באנגלית היא warrior! עכשיו כל הזמן שאני לומדת אני חושבת על השיר "the dragonborn comes".

* ו- weapon 

חזרתי לכתוב בבלוג בעיקר בגלל התקיעות הרגשית שאני מרגישה. אולי דרך הכתיבה אצליח להבין יותר דברים שעוברים/עברו עליי ואלמד להתמודד איתם טוב יותר. 

אני חושבת לספר על הזוגיות האחרונה למרות שהפצע לא הגליד עדיין, אולי דרך הסיפור אצליח טיפה להעביר את הכאב..

הכרנו כשהייתי קורסיסטית, מרץ 13, במסיבת גיוס לידיד משותף שבדיוק חזר לארץ משנה בהולנד. הכרתי אותו בתור אקס של חברה והיא זאת שהזמינה אותו למסיבה. ישר כשראיתי אותו ידעתי שהוא מוצא חן בעיניי, עם המראה הסלאבי-אירופאי המושלם שלו. שיער כהה, עור לבן וצח, פנים חלקות עם תוי פנים ישרים ומוצקים, גוף חטוב, גבוהה וגברי. זה היה אידיאל היופי בשבילי, וכשהתחלנו לדבר גם על מוזיקה ומשחקי מחשב כבר ידעתי שזה הולך להיות החבר הבא שלי. עשיתי לו מסאז' באותו ערב ואני זוכרת שהוא התלהב מהכוח שהצלחתי להפעיל. ישבנו בעיקר ביחד כששתינו, וכנגמר הזפיבון הלכנו הוא ואני לקנות. כשחזרנו ליער גילינו שכולם החליטו להתקפל והשאירו את השתיה החריפה שם, אז הוא אמר לי לחכות עם כולם בתחנה לקו לילה והוא רץ מהר לקחת את הבקבוק שהשאירו. האוטובוס הגיע וממש בשניה האחרונה הוא השתחל פנימה עם הבקבוק. מסתבר שהוא נפל בדרך והאיזור של המפרקים בין האצבעות לכף ידו נפתחו. הצמדתי את בד השרוול שלי לפצע שלא הפסיק לדמם ונסענו אלי, כדי שאחבוש לו.

הוא חיכה מתחת לבית כשהלכתי להביא תחבושות וכך ישבנו עוד שעתיים מתחת לבית שלי ודיברנו על המון נושאים כשהראש שלי על היריכיים שלו והוא מלטף את שערי. לפנות בוקר הוא קלט שאין לו כסף לחזור לביתו ונתתי לו את הרב-קו שלי, הוא הבטיח להחזיר לי אותו למחרת בשבת לפני שהוא יסע לצבא.

התרגשתי לקראת המפגש המחודש איתו ובערב הוא הגיע על מדי לוחם עם דרגת סמ"ר (לומר שוב שהייתי קורסיסטית צעירה ומתלהבת?) והוא היה נראה מדהים. ישבנו קצת מתחת לבית שלי והוא הלך.

במשך שבועיים דיברנו נונסטופ והוא קיבל אותי עם כל השטויות המטורפות שלי ואף הקצין אותן. היינו חייבים להיפגש שוב והחלטנו שחובה לאכול סושי יחד בהזדמנות הראשונה. בפגישה עצמה פתאום היתה מבוכה של רצון במשהו מעבר בלי לדעת איך ובשביל לשבור את הקרח יצאנו אחר כך למועדון מוזיקה אלטרנטיבית. התנשקנו שם לראשונה, למרות שהנשיקה היתה מזעזעת. לא נורא, בהמשך הוא השתפר XD

ביום המחרת הזמנתי אותו לעל האש בים עם חברים שלי והוא היה מקסים, התחבר עם כולם ולא הרגשתי צורך להיות הבייביסיטרית שלו. כשלקחתי אותו לצד ושאלתי לאן זה מוביל הוא ענה "מה שאת רוצה שזה יהיה". במבוכה שאלתי "קשר?" והוא חייך והנהן. באותו לילה שכבנו פעם ראשונה.

הוא היה טוב אלי מכל הבחינות בחודשים הראשונים של הקשר שלנו, השקיע בי ונתן לי להרגיש שאני מרכז עולמו. הוא היה טוב לב, מתחשב ואוהב. לילקח יוצר זמן לאהוב, לבטוח ולהאמין לו, אבל הוא קיבל אותי עם המגבלות שלי. הקושי היחיד שהיה לי איתו היה רגעי הדיכאון והמלודרמה המתפרצים שהוא חווה והשפיע גם עלי, וזה התגבר ככל שהוא היה לקראת סוף השירות הצבאי שלו כזהוא כבר איים בהתאבדות. חשבתי שכשהוא ישתחרר הכל יהיה טוב יותר, וציפיתי לכך בכליון עיניים.

הוא השתחרר והתחיל לעבוד במפעל הייטק מאוד מהר, וחשבתי שאנחנו מתחילים ללכת על מסלול טוב יותר. באותה התקופה חשבתי על לצאת לקצונה והוא מאוד תמך בי ודרבן אותי, דבר שהעצים את ההערכה והאהבה שלי כלפיו. בסוף חתמתי ויתור, והוא עדיין היה שם לטובתי ולעודד אותי. 

בסביבות השנה שלנו יחד התחלנו לחפש דירה לעצמנו כיוון שהיו לו בעיות בבית ובזכות המשכורות הגבוהות מהמפעל דירה כבר היתה אופציה. פחדתי שאם נעבור לגור ביחד כל כך מוקדם ביחסים שלנו, ונתמודד עם דילמות גדולות יותר ממקודם זה ימוטט את הקשר שלנו שעדיין לא היה מספיק יציב, אך הוא הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה בסדר איתנו.

בתחילת מאי עברנו לגור יחד בדירה גדולה ויפה, והייתי מאושרת. בתור חיילת לא יכלתי לעזור לו כלכלית שווה בשווה אך הצלחתי לגרד שליש מההוצאות כדי להרגיש שאני חלק ולא להוות טרחה. נוצרה מגמת חלוקת תפקידים בבית בה אני בתור חיילת בבסיס סגור הייתי מבשלת, מסדרת, שותפת ומנקה והוא עבד, כל הזמן. המשמרות שלו היו שוחקות והוא נכנס לדיכאון. הוא הקשה עלי לחיות איתו והיינו רבים המון, ולמרות הפצרותיי שיקח יום מנוחה הוא לא הסכים בתירוץ ה"אני צריך כסף", אך לא ניהל אותו נכון וקנה מחשב גיימרים ואביזרים על סך עשרות אלפים שקלים, אוכל יקר וקיים חיי נהנתנות. הזוגיות שלנו כבר היתה בקרשים כשהרוסיה נכנסה לתמונה. 

הוא הכיר אותה לפני עשור, דרך משחק מחשב ושמר איתה על קשר טוב לאורך השנים. היא גרה ברוסיה והוא הגיע לארץ מאוקראינה והם היו ביחד באותה קבוצת דוברי רוסית במשחק. הם היו מתכתבים ביניהם, עושים שיחות טלפון וסקייפ והיו ידידים טובים. אני הייתי טיפשה ונאיבית והאמנתי לו כשאמר שזה ידידותי בלבד, וביקש ממני רשות שהיא ובעלה יבואו לביקור בישראל ויתארחו בביתנו בתנאי שהוא מבטיח שמעולם לא היתה ביניהם שום מחשבה שאינה אפלטונית. הוא נשבע והם קנו כרטיסים.

לקראת הביקור הבעל החליט שלא להצטרף והתחלתי להרגיש מעורערת מהמחשבה שהם יבלו לילות בדירה לבדם כשאני בצבא. למרות החרדות שהלכו וגברו הוא לא התחשב בי ולא הסכים לשמוע שום פיתרון שינה בשבילה. אפילו שקלתי לפתוח את החיסכון שלי ללימודים גבוהים בשביל לממן לה בית מלון, אך הוא סרב. 

בביקור שלה הם בילו בכל מקום שהוא בחיים לא בילה איתי, יצא איתה וחווה איתה, שתה איתה אלכוהול למרות שביקשתי שלא, היה איתה בים אחרי כל התירוצים שהיה מעניק לי ללמה לא נלך לים, וגולת הכותרת היתה הנסיעה שלהם לאילת. מיותר לציין שהחלטתי לעזוב אותו כשהחליט על הנסיעה. בזמן שהם נפשו שם יצאתי לאפטר וארזתי את כל חפציי מהדירה, הזמנתי הובלה ולקחתי את רהיטיי. הדירה נשארה כמעט ריקה לחלוטין וזה השקיט את נפשי. 

חזרתי לגור עם אמי ובעלה כשזנב בין רגליי ומאז שמעתי מחבר משותף שהם שכבו, ושהוא רק חיכה שאשתחרר ושהמענק שלי יכסה את המינוס שהוא נקלע אליו בשל ההוצאות על אותה אחת.

תמיד חשבתי שבגידה היא דרך ליצור קונפליקטים ודרמות בספרים וסרטים, הנושא מעולם לא נגע בי, ועכשיו כשאני חושבת על מה שעברתי אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה קרה גם לי. ניסיתי לתרץ את זה בנימוק ה"אנחנו הגענו מעולמות שונים, הבדלי תרבות שאצלו מותר מה שאצלי אסור", אבל אין דרך להקל על מה שקרה, נבגדתי פיזית ורגשית על ידי בן אדם שאהבתי ואני כבר לא יודעת אם אי פעם אצליח לבטוח בגבר.

מה אני כבר יכולה לכתוב כאן? הבלוג הזה הכיל את כל סערות גיל ההתבגרות שחוויתי, הטמטום הילדותי והמחשבה שאנו מרכז העולם.

חשבתי שהשמים נופלים בכל פרידה מגבר, הייתי בטוחה שאני הכי טובה מכולם ובו זמנית דיברתי על ערכים ואידיאולוגיות והייתי בטוחה שאני שוברת את המוסכמות, שאני אצליח לחולל שינוי. הייתי כותבת ומגדפת וזועמת על העולם, והכל בשפה גבוהה עד כמה שניתן כדי להוכיח כמה שאני טובה ומוצלחת. למי ניסיתי להוכיח? למה הרגשתי צורך תמיד לקבל פידבקים חיוביים מהחברה וזה לא בא מתוכי?

מאז התבגרתי קצת (לא שאני אומרת שאני בוגרת, אף פעם לא חסר מה ללמוד ואיך להשכיל), ואני חושבת שהתעדנתי. חוויתי מערכות יחסים משמעותיות יותר ופחות, שירתתי שירות מלא בצבא, למדתי להסתדר עם כל מיני סוגים שונים של אנשים מאוכלוסיות ורקעים מגוונים וגיליתי כמה אני צמאה לידע. שנתיים של ניוון עברו עלי בלי שהפעלתי את החשיבה מעבר לקריאת ספרים או מעבר מדף לדף בוויקיפדיה ועכשיו אני בתחילת החפש"ש שלי, וכבר נרשמתי לקורס פסיכומטרי. בחצי שנה האחרונה התעניתי רבות בשאלת העתיד והגעתי למסקנה שהיעד הגדול הוא רפואה. זה מאוד שאפתני ואני לא יודעת עד כמה אצליח להתמיד שבע שנים בלימודים כל כך קשים ואינטנסיבים, אבל אני מעדיפה שלא לחשוב על כישלון אפשרי.

בצבא יצא לי שם של חכמה בזכות העובדה שאני לא מוכנה לרדת באיכות השפה שלי. אני מפחדת שהצבא הפך אותי ליהירה מידיי ושבגללו אני חושבת שהעתיד פרוס לרגליי ואצליח לא משנה באיזה תחום אבחר. באמת הסתובבתי שם עם אנשים שרובם לא ברמה האינטלקטואלית שלי, אבל לחלקם היתה חכמת רחוב, חכמת הישרדות שלי בחיים לא תהיה. הם יודעים להתנהל בעולם, להשיג מטרות ולהגשים את עצמם כפי שאני בחיים לא אצליח. גדלתי במעין חממה, בועה של טוב ושפע שלהרבה לא היה, והם למדו להשיג את מבוקשם בדרך הקשה.  הרבה פעמים בילדות שלי כשלא הסתדרתי עם מורה זו או אחרת, מישהו מהכיתה או כל אדם במסגרת בה נכחתי, אמא שלי היתה מתערבת ומצילה אותי. בצבא נגמלתי מההרגל הזה וטוב שכך, אבל אני עדיין לא חושבת שיש לי עמוד שדרה מספיק חזק ויציב להתמודד עם האזרחות.

זה הסוף שבוע הראשון שלי בתור דיירת נוכחת בבית של אמי ובעלה, אחרי שהייתי רק אורחת לסופ"שים. קשה לי לגור כאן אחרי שכבר היה לי בית משלי עם החבר הקודם שלי. פתאום יש לבית חוקים משלו, התנהלות מוגבלת ומרחב אישי קטן. אני לא מרגישה שייכת לכאן, לקן האהבים של אמי ובעלה הטרי אבל יודעת שבגלל עתיד שאני מייעדת לעצמי, בתור סטודנטית לא תהיה לי אפשרות לשכור דירה.

עשיתי שני קעקועים בשנה האחרונה, שניהם משמעותיים עבורי מאוד ומראים לי שאני בוחרת ללכת בדרך משלי ולא בדרך להכתיבו לי. אמא שלי כואבת מ"השחטת הגוף" שביצעתי אבל התחילה לקבל את זה ואפילו שמה רקע לשומר מסך במחשב המשפחתי במשתמש שלי את הסקיצה לקעקוע. היא באמת משתדלת לקבל אותי כמו שאני ואני מעריכה אותה המון.

אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו, הרי ברור מאילו שאני לא אומרת כאן כלום.

פרשות דרכים הן עסק לא קל.

אני מודעת למגמה התמידית של האקסיות שלך להידרדר לדעתך, ואני יודעת
שאני מחזקת בעיניך את הקביעה הזאת. אתה מספר עלי שקרים, אומר שאני עושה סמים באופן קבוע. אתה יודע כמה זה פוגע? שדווקא אתה, אדם שהכיר אותי ואהב אותי (לפחות ככה האמנתי) מעז להפיץ עלי דברים כאלה?

אז נכון שיצא לי להתנסות ועישנתי ירוק פעמים בודדות, ואולי באמת עשיתי את זה כגחמת מרד של הפרידה שלנו, אבל אני ממש לא מתחרטת על זה. עברתי התנסויות וחוויות חדשות, סימנתי V על כל מיני משימות נועזות ואני לא רואה איפה כאן הדרדור. לא נגעתי בשום דבר לא חוקי חודש לפני הגיוס ואני לא מתכוונת לחזור לזה. אני מבהירה לך את הדברים האלה לא בגלל שאני חושבת שמגיעים לך הסברים או שאני מרגישה צורך להצדיק את עצמי, אלא בגלל שאתה מלכלך עלי מאחורי הגב ואני מנסה לפנות להיגיון שלך.

אתה גם מופתע מהיחס שלי לגברים עכשיו, שאני משתמשת בגוף שלי כאל אובייקט מיני. אני לא חושבת שזה המצב. אני לא מפקירה את עצמי, או נמצאת בחברה לא מכבדת. אתה שאלת שאלה מאוד אישית על חיי המין שלי ואני שיתפתי אותך (כנראה שזה היה רעיון שגוי). אתה ריסקת בעיניי את המודל המושלם לזוגיות, למה אתה חושב שאני אצליח לחזור להיות במערכת יחסים כל כך מהר אחריך? אני עוד צריכה לבנות את עצמי מחדש אחרי כל מה שקרה, ואני לא רואה כל פסול בלהנות מסקס עד שאשתקם.

מי אתה שתמשיך להשפיל אותי ולגדף אותי?! לומר לי שהתפקיד שלי בצבא גרוע, שהיית מסונוור מאהבה אלי עד שלא שמת לב לכמה שאני פגומה. עברת את הגבול בין לנסות להציג אותי באור שלילי בכדי להצדיק את הפרידה שלנו לבין רמיסה עיוורת של כל ההווי שלי.

לא מגיע לך לקבל את המכתב הזה.

נתקפתי חרדה.

זה קרה כשהלכתי הביתה אחרי יציאה עם חברות. הרגשתי כל כך רע עד שפרשתי מוקדם, והפצרתי בהן שלא ילוו אותי. ההליכה היתה מהירה מידי, כל צעד נהיה מכאני והושקע בו מאמץ מינימלי. כפי שאומרים ש"הרגלים ישאו אותנו", רק שבמקרה הזה הנשיאה היתה בלתי רצונית. המחשבות שרצו לי בראש התמקדו באקס שלי, בהבנה שאנחנו כבר לא ביחד. הוא לא שם איתי כשאני חולה, לא נאבק להיות לצידי ולא מתעניין בחוויותי מהצבא. חשבתי על איך אמשיך לשרת, להתקדם בהיררכיה הצבאית כשאני בזכות עצמי. אחר כך אני אוכל לנסות את מזלי באנגליה - לשכור דירה, לעבוד וללמוד, להתחתן. אבל האם לחיים שלי תהיה איזושהי משמעות בלעדיו? האם אוכל באמת להיות מאושרת? הכל ריק מתוכן, תפל. 

כשחשבתי על זה, עדיין הלכתי באופן מונוטוני, והאנרגיה שלי התמקדה כולה בניסון להקל על הכאב שתקף אותי בחזי. דקירה ומחיצת הריאות בו זמנית והלב שלי פעם בפרעות. הגוף כולו זעק בהיסטריה, והכאב היה קשה מנשוא. ניסיתי להרגע את עצמי, אך המחשבות המשיכו להתרוצץ בראש ולא הניחו לי.

חשבתי על האפשרות שאשים קץ לחיי. אני לא אדם דכאוני מטבעי, אך כן יש בי נטיה אובדנית. אני לא הולכת לישם את המחשבות החולניות האלו בשום פנים ואופן, אך זה בכל זאת עובר בראשי. אין לי תמריץ להמשיך בחיים הרגילים שלי, אפילו החלום לערוק לאירופה כבר לא קוסם לי כמקודם. גם אם אחיה את חיי המופת שתכננתי לעצמי, אני כבר לא בטוחה שאוכל באמת ובתמים להנות מהם. 

אני לא חושבת על התאבדות שתוכיח לו כמה הפרידה היתה הרסנית עבורי, אני לא חושבת על להוכיח כלום. רק חושבת על השקט שיבוא אחרי המוות מבחינתי. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות מודעת. יכול להיות שכבר עכשיו, כשאני בעשור השני של חיי כבר השלמתי את יעודי בחיים. אני לא הולכת להתאבד, אבל כן מעניין אותי לחשוב על האלטרנטיבות לחיים שלי.

זוגות רבים נפרדים כשהאהבה נגמרת, הקושי של הפרידה הופך להיות רק הכאב מההרגל ששונה, ורגש הבדידות והפגיעה בדימוי העצמי. אני לא יודעת איך לחיות עם העובדה שהאהבה עדיין שוררת בינינו, ומעולם לא פחתה. אנשים אומרים לי שכשאכיר בחור חדש הקודם כבר לא יהיה רלוונטי אך זה לא קורה. אולי זאת פאסימיות ילדותית כשאני קובעת את העובדה שבחיים לא ארגיש לאף בחור את מה שאני מרגישה לאקס, אבל הזמן עובר והתחושה עדיין לא משתנה.

"היי אבא"

"אור אחותך! שכחת שיש לך משפחה? עלמה מאוד מתגעגעת אליך, קחי אותה.

אור אחותך!"

"עלמה מתוקה, מה שלומך?"

"בסדר. אבא הפעיל אח ותיכף יהיה חם"

תמיד אותן מניפולציות דו כיווניות, שימוש באחותי ככלי להביא אותי אליהם. אפילו שיבוש המילה כ"אור אחותך" מרגיז אותי. יש לו קטע כזה של להתביית על שיבושי מילים ולא לעזוב אותם, להופכם למטבע לשון. ככה קרה לי בילדותי, כשאמרתי "קרומלה" במקום פומלה. במשך כמה שנים היה זה צחוק על חשבוני ("צוחקים איתך, תולעת, לא עליך!") ועד שבכלל הבנתי מה המילה התקנית, עבר נצח. איך עלמה תבין שיש מילה שנקראת "אחות"? איך תבין מה אני בשבילה? ואבא שלי ממשיך להזרים לתוך ראשה הקטן מחשבות מקופחות, גורם לה לחשוב שאני לא נמצאת וצריכה לבוא יותר. גורם לה לגעגועים לפני שהיא יודעת איזה רגש מרגישים כשמתגעגעים. רק עכשיו קניתי לה ערכת משחקי חנוכה של הנסיך הקטן, ולא מזמן לקחתי אותה ליום כיף בגני משחקים, פארקים וגן חיות. 

גם הכינויים בהם קורא לה נוראיים, כפי שהשפיל אותי בילדותי כך הוא גם עושה לעלמה. איך אסביר לה שהיא לא ג'וק אלא ילדה יפיפיה? הוא מוריד אותנו, הופך את בנותיו לקטנות ושבריריות. אין פלא שאני מחפשת גברים מלאי ביטחון עצמי, כריזמה ונרקסיסטים. הם מורידים אותי בדיוק באותו אופן, בדיוק בדרך האינטרקציה היחידה שאני יודעת עם גברים, הגבר של חיי, אבא שלי.

להתעמת איתו לא בא בחשבון, תמיד יהיה לו נימוק מנצח. השפה המשפטית קולחת מפיו, והוא, אדון שלמות, לא נותן פתח להידברות.

פתאום לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומהסביבה. בני אדם הם כמו פלסטלינה, אפשר למעוך אותם, לפסלם ולעצבם באיזה אופן שאבחר. הכל נוח, פשוט, מעורר רחמים. אני יכולה ללחוש לאדם את הדרך אל מותו, לנתב מהלכים הרי גורל, למוטט את העולם. אני פוגשת אנשים, ותוך כדי שיחת היכרות כבר ניתן לדעת בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, מה לומר ומתי לצחוק בשביל לקנות אותם. כזיקית אני משנה את עורי, חושפת מידע שונה אודותיי כלפי כל אדם. 

ליד המתקרבן אספר על החרם שהפילו עלי, על חוסר ההשלמה שלי עם עצמי, על ההשפלות מעברי.

ליד מנופח האגו אתהולל בכיבושיי בכל התחומים, על ההצלחות וההישגים, כחתול ועכבר ננהל דו שיח תחרותי וקצבי.

ליד הדכאוני אנהל דיון פילוסופי מעמיק שסופו בהבנה כי לחיים אין משמעות, אנו בסך הכל עצמים תועים בחלל.

קל מידיי להבין מי האדם העומד מולי, קל לי לשנות דפוסי מחשבה. אנשים הם חומר בידיי, ועל כן השאלה, מה הטעם? הלורד הנרי יצר את המפלצת דוריאן גריי, אני רק תוהה מה אעולל אני עצמי.

אתמול בלילה הייתי במועדון. חשבתי שכבר התגברתי עליו כשפתאום מצאתי את עצמי מתמסרת לנשיקה, כשאני בזרועותיו.

אני לא יודעת איך לאכול את זה, אני חייבת למצוא גבר אחר, עיסוק חדש, שלא אהיה קבולה לאהבתי אליו. הוא עדיין אוהב אותי ואני עדיין אותו, זה מה שכל כך מטריף בכל הסיפור הזה, אנחנו פשוט עושים אחד לשני רע. כל כך נועדנו להיות יחד עד שזה בחיים לא יוכל לקרות. ועכשיו הוא עוד מנסה להתחיל עם חברה שלי, והיא לא בדיוק שוללת את האפשרות. אני לא יודעת איך לאכול את זה. את הכל.

אני צריכה ביטחון.

אני נמצאת במין פרשת דרכים בחיים שלי, ואין לי מושג מה אני מתכננת לעשות.

לפני חודש נפרדתי מבן זוגי ואתמול, ה5 בנובמבר היתה אמורה להיות השנה שלנו. אני זוכרת את היום הזה, כששכבנו במיטה שלו וצפינו ב'וי פור ונדטה' ובמהלך הסרט פשוט משום מקום שמתי לב שאנחנו מתנשקים בלהט והשלב הבא היה שאיבדתי את בתוליי.

היה לי טוב איתו, בארבעה חודשים הראשונים בעיקר. היינו משלימים אחד את השני, מנהלים דיונים סוערים על משמעות החיים, דיברנו על אידיאולוגיה ועל איך נשנה את העולם וחלמנו על עתיד משותף ושובר מוסכמות. היינו יחד בכל רגע שיכלנו, למדנו להכיר אחד את השני טוב כאת עצמנו. הוא החכים אותי בתחומים רבים ואני מניחה שגם אני העשרתי אותו, ובאמת, אם לסכם את תחילת הזוגיות - היינו זוג משמיים. כל מי שראה אותנו ראה את האהבה בינינו, את השיתופיות והנינוחות.

הבעיה החלה להירקם כשהוא התגייס לצבא. תחומי העניין שלו עברו שינוי דרסתי וסדרי העדיפויות שלו התהפכו. אני דרשתי וציפיתי ליותר, הרי התרגלתי להיות הדבר החשוב לו ביותר וכעת לקחתי את המקום החמישי-שישי ולא יכלתי לשאת בידיעה הזאת. כאן התחילו הריבים הקשים, התפרצויות זעם וקבירת הרגשות. נהיינו פחות ופחות קשובים אחד לשני, יותר צודקים ויותר אגואיסטים. התבצרנו בשנאה והחומה נבנתה עד שלא נראו פני האחר מבעדה.  כשהגענו לשפל החלטנו להיפרד ובמשך חודשיים שלמים לא יצרנו קשר,ובשניה שהוא כתב לי הודעה חזרתי אליו בבכי.

החודש האחרון לזוגיות שלנו היה מעניין. התחלנו בהססנות שמקורה בכוויה הנוראה, המצב התפתח לאהבה גדולה, כמו הראשונה, וסוף היחסים היו קשים אף יותר מבפעם הקודמת. עד עכשיו אני בהלם מהעובדה שאני לא איתו, בלי האדם שהשלים אותי והתאים לי בכל כך הרבה תחומים. המסקנה שאני מנסה להחדיר לעצמי היא שלא באמת התאמנו, לא היה יכול לקרות בינינו רציני יותר וחיים יחד היו נגמרים במרירות קיומית.

בסוף שבוע אני מתכוונת לצאת למועדון עם חברה. אני מניחה שאכיר בנים רבים, ואני מקווה שלא אפסול אותם רק בגלל השוואה לאקס.

כל החיים שלי נכנסו למן חור שחור, השאיפות שלי נעלמו וההרפתקנות נגנזה. אני כל כך רוצה לפרוץ החוצה ולעשות החלטות מטורפות! אני רוצה לשכור חדר למשך חודש שלם, לצייד אותו בחטיפי אנרגיה, דפים ועט, ולא לצאת החוצה למשך כל הזמן הזה. אני רוצה לשוט שנה על יאכטה ולראות עולם. אני רוצה לחיות באיטליה, לחזור לצייר, להצטרף לאנונימוס, להלחין מוזיקה, להיכנס להריון, לנסות LSD, לכתוב ספר, לעבוד בשביל המוסד, ללמוד פילוסופיה ועוד כל כך הרבה דברים. הלוואי ואצליח ליישם לפחות חלק קטן מהם.

אני מתגייסת בעוד פחות מחודש, ומחזיקה לעצמי אצבעות שהחלומות שלי לא יעלמו עם הגיוס.

אז בסדר. אני קמצנית ומגעילה. אני חסרת התחשבות. אני התיאור המושלם ליהודיה אמיתית לפי הדיעה הרווחת של האנטישמים: כלפי חוץ אנושית לגמרי, אבל עמוק בפנים הכל רקוב. פטריית הרעל - אי אפשר לדעת שהיא קטלנית. כל מה שאני זוממת זה מריבות ותככים, אני רק רוצה את הכסף של כולם, אני גנבת מסריחה. סוחרת שרוצה להשתלט על העולם. ברגע שאני פותחת את הפה המצחין שלי, המחלות והרוע של תיבת פנדורה משתחררות. למה שלא אתנדף מהעולם וזהו? כולם יהיו מאושרים יותר. העולם יהיה חיובי פתאום ומפוצץ בפרפרים ופרחים, אחרי שאני והזוהמה שלי נסתלק מפה. קמצנית קמצנית קמצנית.

שה18 המחורבן הזה יגיע כבר ואוכל להרשות לעצמי להיות כל כך דוחה ברשות עצמי. ולעזאזל, שתפסיק להתייפייף ולהשוויץ באגו הענק שלה. איזה מזל שהיא הספיקה לראות את הפרצוף האמיתי שלי לפני שנהיה מאוחר מידיי, לפני שהספקתי לרמות אותה ולקחת את כל כספה. הגאווה שלה מושלמת, קשה לי להתמודד עם דברים טובים בעולם הזה, הרי אני נאחזת בכל מה שרע, כמו כל שאר בני מיני. כמו כל יהודי טוב. כמו אבא.

אני לא מקנאת, זה ממש לא בכיוון.

בכלל לא הרגשתי אליו משהו, כבר ממזמן עברתי הלאה ויש לי חבר שאני אוהבת אותו (לשם שינוי). בכל זאת זה לא כיף לי, לדעת שגם הוא עבר הלאה. זה צורם שהיא נראית דומה לי. יש לנו את אותו צבע עיניים, גוון עור ושיער, לשתינו לחיים בשרניות מידיי, ובכל זאת היא הרבה יותר יפה ממני. אני לא בתחרות איתה, אבל משום מה אני ממשיכה לעשות השוואות. אני עצבנית כל כך ואין לי סיבה מוצדקת. מרד.

לא, כי לא. כי ככה.

אין לי הסבר הגיוני אז בבקשה, שיפסיק לשאול.

What are you gonna do with your life ?

I'm gonna get what I want!

What are you wanna do with your life?

I wanna rock!

Does anybody know what we are living for?

"יהיו לך המון עונשים אם לא תתנצלי בפני."

שתיקה.

"אני לא מרשה לך יותר שיעורי גיטרה וחברות שלך לא יבואו לפה עד שתלמדי להתנצל."

שתיקה.

"ואם את לא מבינה על מה אני מדברת, זה על שקראת לי מניאקית."

אני לא מתנצלת על האמת, אמא, ואני אשתוק.

כשנוגעים בי אני מרגישה מזוהמת. אז אולי זה נשמע דרמה קווין, אבל אני מרגישה ממש נורא עם עצמי.

היום נפגשתי עם שני ידידים שלי, עם שניהם היו מגעים פיזים ללא הסכמתי. עם אחד ראיתי סרט ולכל אורכו הוא החזיק לי את היד בניסיון לקרב אותה לירך שלי או שלו, או שהגופים שלנו יגעו אחד בשני, כשאני בורחת ומתרחקת כל הזמן, ועם השני הלכתי ברחוב וכל שניה הוא החזיק לי באגרסיביות את הסנטר ונישק בתוקפנות את הלחי שלי, אחרי שהסטתי בקושי רב את הפנים לצד. אני חושבת שאני יחסית ברורה ברמזים שלי ובתנועות הגוף שלי, ובכל זאת שניהם לא הפסיקו לרגע בניסיונותיהם.

אחד מהם אני חושבת שבכלל עונה להגדרה של פדופיל, הוא בן 18 והשני.. השני רק חסר יכולת הבחנה. אני חושבת שאני צריכה לדבר עם שניהם על העניין בהזדמנות, אבל המצב יהיה כל כך מביך. כמו שאני מכירה את עצמי אני אתפתל מבושה ולא אצליח לומר מילה אחת באסרטיביות הדרושה. אני יודעת שהחוק איתי ושמה שהם עושים הוא אסור כשאינו בהסכמה איתי, אבל ההבדלים כה דקים בסיטואציות האלו שאני באמת שלא יודעת איך להתמודד.

כמה גועל יש בי עכשיו לאחר היום המסריח הזה. שיעבור כבר.

תמיד ריבים הולכים באופן זהה, הוא אמר ככה והיא אמרה ככה. גרסאות ללא סוף והמון בלשנים למיניהם. ריבים לא צריכים להיות מבוססים על ציטוטים, הם צריכים להיות על עקרונות; אם בכלל. כל אחד יגיד אחרת, ינקה היטב היטב את הישבן שלו וישנה את הגירסא עד שתשתמע טוב ביותר. אני אף פעם לא רבה על מה אמרתי או לא, אלא על דרך חשיבה והאידיאולוגיות שלי. אולי בגלל זה אני תמיד "מפסידה" לחברה בה אני נמצאת, אולם לפחות אני יודעת שאני שומרת על האמת שלי ולא נשלטת על פי גחמת הכלל ובכך אני מנצחת ביני לבין עצמי. בויכוחים, מה שעצוב, יש תמיד את האדם שידו על העליונה ויש את הקטן שאינו מסוגל לגבור עליו. אני שונאת את ההיררכיה שנוצרת בריבים, שונאת ריבים ושונאת את המערכת. אני עדיין לא סגורה על עצמי אם עדיף לי להתאבד או לרצוח את העולם, הפיתרון יהיה זהה - אני כבר לא אסבול.

רגע אחד הכל שמח, אני מצליחה להרגיש שטוב לי בעולם ואני מוצאת את מקומי, ורגע אחר הכל קורס. אני יכולה ימים להיות במיטה בלי לעשות עם החיים שלי שום דבר ובלי להרגיש בודדה. רק להיות לבד. מצד שני אני נשברת מבפנים. לא מחוסר החברה, ממשהו יותר עמוק. אני כאילו צריכה למצוא תירוצים למה שקורה לי, גם אם אין סיבה אמיתית. נמאס לי מהכל, מהכיתה ושלל צבועיה, מהמשפחה הוואנה בי דואגת שלי ומהחברים האינטרסנטים או מרחמים על עצמם. נמאס לי לדאוג לכל העולם, אני צריכה קצת שקט לעצמי, לראות מה קורה גם איתי.

אמא שלי תמיד חושבת שאנחנו יכולות להיות כאלה חברות טובות, שמספרות הכל אחת לשניה. אז זהו, אמא, שאף פעם לא היינו חברות ובחיים לא נהיה. אני שונאת את האופי שלך, ההצתדקויות שלך ואיך שאת תמיד יודעת הכל. את רוצה להבין מה עובר עלי אבל את לא נותנת לי אפשרות לומר, לא שהייתי עושה זאת בכל מקרה. ויש את אבי, שאיתו היחסים בכלל דוחים. הוא כל כך הסידרה הבורגנית הנוראית "מה יגידו השכנים". התדמית היא היוקרה בעיניו, ואם בדרך הוא יצתרך לדרוך על אחרים, מה טוב. בכל מצב הוא ידע להפוך את המטבע לכיוונו במילים חריפות ונימוקים משפטיים. כזה פולני מסריח, בכל הזדמנות שתהיה לו הוא יעשה מניפולציות ורגשות אשם. אישתו עוד יותר גרועה, סותמת לי את הפה במשפטים מפגרים עד שכל השהות שלי שם אני רק שותקת. לפחות אני מקבלת כסף על העינוי. שיקראו לי נצלנית, כבר לא איכפת לי. אני צריכה את הכסף הזה.

הכיתה המגעילה שלי, כולם עלק חברים של כולם. ויצו משפחה אחת גדולה? בטח. כולם שפוטים של הגמד, חיוכים וצחוקים נדושים וצביעות מתמדת. כיתה לתפארת. חביבי המורים, חנונים אחד אחד ותוקעים סכינים בגב של כל מי שמסתובב. האווירה ה"שמחה" הזאת מדכאת אותי כמו ששום דבר לא יכול, ולאן כל התמונות שבעולם הולכות אצלם? לפייסבוק. התוכנה ששינתה את העולם. כל כך בא לי מתישהו לנער אותם אחד אחד, הם מכורים לזה באופן מגעיל.

כמובן שיש את חברותי הטובות שכל מה שהן רוצות ממני זה או שיחת נפש שכל כך אין לי ___ לזה, או לרחם על עצמן על כאבים בכל מקום או סתם שיחות על אוכל, מי קונה למי בקפיטריה. פרות. אן יותר כיף וסתם פגישות להנאה. כולן חורשות בלימודים כל החיים ואני היחידה שנשארת לבד בקטע הזה, כי אף פעם אני לא מצליחה להושיב את עצמי ללמוד כמו שצריך. לא שיש לי מוטיבציה ללימודים. העיקר תחילת השנה אמרתי עד כמה שאני אהיה מסודרת ומאורגנת. מתאים לי.

כמובן שיש את שאר החברים שאמורים להיות לי, אלה שנטשו אותי לאחר שקרים של אחת מהם. ממתי סיכסוך בין חברות משפיע על כל כך הרבה אנשים מסביב שלא קשורים בכלל? כולם נגררים וחסרי עמוד שידרה. כל זה קרה לפני כמה חודשים ומאז הם מנסים להחזיר את הקשר, אבל לא באמת, רק כמו לצאת מידי חובה שזה הכי שפל.

אני צריכה אנשים שקשה להם כדי להתחבר אליהם. לא מתיפיפים ולא חמודים ולא מקסימים. רק אמיתיים. שיקללו אותי כשבא להם, שיהיו גסי רוח, שקרנים ונוכלים. העיקר שיהיו הם עצמם בלי מסיכות. כל כך ברור שאני בחיים לא אמצא אנשים כאלה ובסוף אחזור להיות לבד כמו תמיד וכמו שכנראה נועדתי לכך. לא שאיכפת לי כבר, רק שהעולם יעזוב אותי במנוחה.

אני כל כך לא דכאונית, רק מאז שהגעתי לויצו הם הוציאו ממני את זה. עצוב.

מחר אני לא הולכת לבית ספר, למרות שהחסרתי יומיים נוספים ללא סיבה מוצדקת. אין לי כח ועצבים. ועכשיו אני גם חייבת למצוא תירוץ מספיק טוב לאמא שלי, היא מתחילה "לדאוג".

שבועות שהיא חופרת "אני חושבת שאקח מזוודה קטנה הפעם", זו הפכה להיות בדיחת החודש שלי ושל אמא שלי.

"נחשי מה סבתא אמרה?"

"שבסוף היא לוקחת מזוודה קטנה?"

"לא, היא החליטה לקחת מזוודה גדולה".

הו, האימה.

לפחות היא הביאה שתי חולצות יפות מהחור שבו היא חייה, בשר מיובש ואייריש קרים.

את המרחב שלי לא אצליח לקבל בחזרה בשבוע שהיא תהיה כאן (וכבר הספקתי לחוות כמה חיבוקים דוחים), לפחות אצליח לדלות ממנה קצת קניות, בדיוק הניצול האולטימטיבי של המצב.

רגע, למה עכשיו היא גם נכנסה אלי לחדר, ראתה שאני על המחשב, צפתה בי ויצאה כשהתחשק לה? חזרתי להיות החיה בגן חיות שהיא בוהה בי מבעד לסורגים, רק שלא תיכנס לי למקלחת.

Stop touching me! 

שיחה מהדקות האחרונות:

"תודה על הספרים שקנית לי ליום הולדת"

"אבל לא קניתי שום ספרים"

"בכל זאת תודה, בפתק היה כתוב שזה גם מאמא, גם מעמוס וגם ממך"

"העונג כולו שלי, סבתא".

כאן כבר התייאשתי.

כדאי לי כבר לחתוך ורידים או שאחכה שהיא תקנה לי את המכונת תפירה? 

נ.ב

אתמול ניזכרתי עם חברות שלי שחברה אחרת היתה חותכת את עצמה (אירונייה), מעניין שזה נעלם מהזיכרון שלי באופן חד כל כך.