האויב הכי גדול שלי בעולם הזה הוא אני.
אני שמה לב להמון פעמים בהן אני מתחילה דבר מסוים בשיא המוטיבציה וההתרגשות ולאחר שדבר אחד לא מסתדר אני ישר זורקת הכל ומוותרת. איך אצליח להתמודד עם לימודים אקדמאים אם בפסיכומטרי קשה לי ללמוד יותר מחמש שעות ברצף?
היום הייתי בחדר כושר ואחרי ריצה קלה הרגשתי כאב חד ברגל, משלושה מוקדים שונים. ניסיתי להמשיך עוד עשר דקות אך הכאב התגבר על המאמץ וירדתי מההליכון. חטפתי עצבים וכבר לא היה לי חשק לעשות כלום בחדר כושר, רק בגלל שנכשלתי בתחום אחד. כמובן שיש תירוצים והסברים הגיוניים, עשיתי יום לפני אימון אירובי ואנאירובי, ויום אחרי יום לעבוד על השרירים זה לא טוב, בעיקר כשמחר אני גם מתכננת ללכת להתאמן. אבל המחשבה שזרקתי אימון כושר שלם לעזאזל רק בגלל כאב קטן מתכסלת אותי. אני מרגישה צורך להוכיח לעצמי הכל, להיות מרוצה כבר מהנסיונות שלי לשמור על מצב גופני טוב, ללמוד ולהתפתח, אבל אני פשוט לא עומדת בדרישות שאני מציבה.
עברו כמה ימים מאז שהשתחררתי רשמית מהצבא ואני כבר לא מרוצה ממסלול החיים שלי ואי שמה לב שהכנסתי את עצמי ליותר מידיי לחצים. נכון שללמוד זה חשוב מאוד, בעיקר אם תכנית שאפתנית כמו שאני מתכוונת לקחת בה חלק. רוב הצעירים שמסביבי לקחו זמן חופש אחרי הצבא בשביל "הטיול הגדול" ולחסוך כסף להנאות רגעיות. לא חשבתי שגם אני ארצה קצת לנוח אחרי שנתיים שלמות של התנוונות שכלית, אבל בדיעבד אני מסיימת כל יום קצרת נשימה.
אני לא שותה כבר כשלושה חודשים, אני אוכלת בריא עד כמה שאפשר ללא טיגון או פחמימות ריקות מערכים תזונתיים, זרקתי את הסיגריות עוד בצוק איתן והתחלתי להתאמן בקצב אבל האושר ממאן להופיע.
(Brett Reichman)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
