חזרתי לכתוב בבלוג בעיקר בגלל התקיעות הרגשית שאני מרגישה. אולי דרך הכתיבה אצליח להבין יותר דברים שעוברים/עברו עליי ואלמד להתמודד איתם טוב יותר.
אני חושבת לספר על הזוגיות האחרונה למרות שהפצע לא הגליד עדיין, אולי דרך הסיפור אצליח טיפה להעביר את הכאב..
הכרנו כשהייתי קורסיסטית, מרץ 13, במסיבת גיוס לידיד משותף שבדיוק חזר לארץ משנה בהולנד. הכרתי אותו בתור אקס של חברה והיא זאת שהזמינה אותו למסיבה. ישר כשראיתי אותו ידעתי שהוא מוצא חן בעיניי, עם המראה הסלאבי-אירופאי המושלם שלו. שיער כהה, עור לבן וצח, פנים חלקות עם תוי פנים ישרים ומוצקים, גוף חטוב, גבוהה וגברי. זה היה אידיאל היופי בשבילי, וכשהתחלנו לדבר גם על מוזיקה ומשחקי מחשב כבר ידעתי שזה הולך להיות החבר הבא שלי. עשיתי לו מסאז' באותו ערב ואני זוכרת שהוא התלהב מהכוח שהצלחתי להפעיל. ישבנו בעיקר ביחד כששתינו, וכנגמר הזפיבון הלכנו הוא ואני לקנות. כשחזרנו ליער גילינו שכולם החליטו להתקפל והשאירו את השתיה החריפה שם, אז הוא אמר לי לחכות עם כולם בתחנה לקו לילה והוא רץ מהר לקחת את הבקבוק שהשאירו. האוטובוס הגיע וממש בשניה האחרונה הוא השתחל פנימה עם הבקבוק. מסתבר שהוא נפל בדרך והאיזור של המפרקים בין האצבעות לכף ידו נפתחו. הצמדתי את בד השרוול שלי לפצע שלא הפסיק לדמם ונסענו אלי, כדי שאחבוש לו.
הוא חיכה מתחת לבית כשהלכתי להביא תחבושות וכך ישבנו עוד שעתיים מתחת לבית שלי ודיברנו על המון נושאים כשהראש שלי על היריכיים שלו והוא מלטף את שערי. לפנות בוקר הוא קלט שאין לו כסף לחזור לביתו ונתתי לו את הרב-קו שלי, הוא הבטיח להחזיר לי אותו למחרת בשבת לפני שהוא יסע לצבא.
התרגשתי לקראת המפגש המחודש איתו ובערב הוא הגיע על מדי לוחם עם דרגת סמ"ר (לומר שוב שהייתי קורסיסטית צעירה ומתלהבת?) והוא היה נראה מדהים. ישבנו קצת מתחת לבית שלי והוא הלך.
במשך שבועיים דיברנו נונסטופ והוא קיבל אותי עם כל השטויות המטורפות שלי ואף הקצין אותן. היינו חייבים להיפגש שוב והחלטנו שחובה לאכול סושי יחד בהזדמנות הראשונה. בפגישה עצמה פתאום היתה מבוכה של רצון במשהו מעבר בלי לדעת איך ובשביל לשבור את הקרח יצאנו אחר כך למועדון מוזיקה אלטרנטיבית. התנשקנו שם לראשונה, למרות שהנשיקה היתה מזעזעת. לא נורא, בהמשך הוא השתפר XD
ביום המחרת הזמנתי אותו לעל האש בים עם חברים שלי והוא היה מקסים, התחבר עם כולם ולא הרגשתי צורך להיות הבייביסיטרית שלו. כשלקחתי אותו לצד ושאלתי לאן זה מוביל הוא ענה "מה שאת רוצה שזה יהיה". במבוכה שאלתי "קשר?" והוא חייך והנהן. באותו לילה שכבנו פעם ראשונה.
הוא היה טוב אלי מכל הבחינות בחודשים הראשונים של הקשר שלנו, השקיע בי ונתן לי להרגיש שאני מרכז עולמו. הוא היה טוב לב, מתחשב ואוהב. לילקח יוצר זמן לאהוב, לבטוח ולהאמין לו, אבל הוא קיבל אותי עם המגבלות שלי. הקושי היחיד שהיה לי איתו היה רגעי הדיכאון והמלודרמה המתפרצים שהוא חווה והשפיע גם עלי, וזה התגבר ככל שהוא היה לקראת סוף השירות הצבאי שלו כזהוא כבר איים בהתאבדות. חשבתי שכשהוא ישתחרר הכל יהיה טוב יותר, וציפיתי לכך בכליון עיניים.
הוא השתחרר והתחיל לעבוד במפעל הייטק מאוד מהר, וחשבתי שאנחנו מתחילים ללכת על מסלול טוב יותר. באותה התקופה חשבתי על לצאת לקצונה והוא מאוד תמך בי ודרבן אותי, דבר שהעצים את ההערכה והאהבה שלי כלפיו. בסוף חתמתי ויתור, והוא עדיין היה שם לטובתי ולעודד אותי.
בסביבות השנה שלנו יחד התחלנו לחפש דירה לעצמנו כיוון שהיו לו בעיות בבית ובזכות המשכורות הגבוהות מהמפעל דירה כבר היתה אופציה. פחדתי שאם נעבור לגור ביחד כל כך מוקדם ביחסים שלנו, ונתמודד עם דילמות גדולות יותר ממקודם זה ימוטט את הקשר שלנו שעדיין לא היה מספיק יציב, אך הוא הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה בסדר איתנו.
בתחילת מאי עברנו לגור יחד בדירה גדולה ויפה, והייתי מאושרת. בתור חיילת לא יכלתי לעזור לו כלכלית שווה בשווה אך הצלחתי לגרד שליש מההוצאות כדי להרגיש שאני חלק ולא להוות טרחה. נוצרה מגמת חלוקת תפקידים בבית בה אני בתור חיילת בבסיס סגור הייתי מבשלת, מסדרת, שותפת ומנקה והוא עבד, כל הזמן. המשמרות שלו היו שוחקות והוא נכנס לדיכאון. הוא הקשה עלי לחיות איתו והיינו רבים המון, ולמרות הפצרותיי שיקח יום מנוחה הוא לא הסכים בתירוץ ה"אני צריך כסף", אך לא ניהל אותו נכון וקנה מחשב גיימרים ואביזרים על סך עשרות אלפים שקלים, אוכל יקר וקיים חיי נהנתנות. הזוגיות שלנו כבר היתה בקרשים כשהרוסיה נכנסה לתמונה.
הוא הכיר אותה לפני עשור, דרך משחק מחשב ושמר איתה על קשר טוב לאורך השנים. היא גרה ברוסיה והוא הגיע לארץ מאוקראינה והם היו ביחד באותה קבוצת דוברי רוסית במשחק. הם היו מתכתבים ביניהם, עושים שיחות טלפון וסקייפ והיו ידידים טובים. אני הייתי טיפשה ונאיבית והאמנתי לו כשאמר שזה ידידותי בלבד, וביקש ממני רשות שהיא ובעלה יבואו לביקור בישראל ויתארחו בביתנו בתנאי שהוא מבטיח שמעולם לא היתה ביניהם שום מחשבה שאינה אפלטונית. הוא נשבע והם קנו כרטיסים.
לקראת הביקור הבעל החליט שלא להצטרף והתחלתי להרגיש מעורערת מהמחשבה שהם יבלו לילות בדירה לבדם כשאני בצבא. למרות החרדות שהלכו וגברו הוא לא התחשב בי ולא הסכים לשמוע שום פיתרון שינה בשבילה. אפילו שקלתי לפתוח את החיסכון שלי ללימודים גבוהים בשביל לממן לה בית מלון, אך הוא סרב.
בביקור שלה הם בילו בכל מקום שהוא בחיים לא בילה איתי, יצא איתה וחווה איתה, שתה איתה אלכוהול למרות שביקשתי שלא, היה איתה בים אחרי כל התירוצים שהיה מעניק לי ללמה לא נלך לים, וגולת הכותרת היתה הנסיעה שלהם לאילת. מיותר לציין שהחלטתי לעזוב אותו כשהחליט על הנסיעה. בזמן שהם נפשו שם יצאתי לאפטר וארזתי את כל חפציי מהדירה, הזמנתי הובלה ולקחתי את רהיטיי. הדירה נשארה כמעט ריקה לחלוטין וזה השקיט את נפשי.
חזרתי לגור עם אמי ובעלה כשזנב בין רגליי ומאז שמעתי מחבר משותף שהם שכבו, ושהוא רק חיכה שאשתחרר ושהמענק שלי יכסה את המינוס שהוא נקלע אליו בשל ההוצאות על אותה אחת.
תמיד חשבתי שבגידה היא דרך ליצור קונפליקטים ודרמות בספרים וסרטים, הנושא מעולם לא נגע בי, ועכשיו כשאני חושבת על מה שעברתי אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה קרה גם לי. ניסיתי לתרץ את זה בנימוק ה"אנחנו הגענו מעולמות שונים, הבדלי תרבות שאצלו מותר מה שאצלי אסור", אבל אין דרך להקל על מה שקרה, נבגדתי פיזית ורגשית על ידי בן אדם שאהבתי ואני כבר לא יודעת אם אי פעם אצליח לבטוח בגבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
