מה אני כבר יכולה לכתוב כאן? הבלוג הזה הכיל את כל סערות גיל ההתבגרות שחוויתי, הטמטום הילדותי והמחשבה שאנו מרכז העולם.
חשבתי שהשמים נופלים בכל פרידה מגבר, הייתי בטוחה שאני הכי טובה מכולם ובו זמנית דיברתי על ערכים ואידיאולוגיות והייתי בטוחה שאני שוברת את המוסכמות, שאני אצליח לחולל שינוי. הייתי כותבת ומגדפת וזועמת על העולם, והכל בשפה גבוהה עד כמה שניתן כדי להוכיח כמה שאני טובה ומוצלחת. למי ניסיתי להוכיח? למה הרגשתי צורך תמיד לקבל פידבקים חיוביים מהחברה וזה לא בא מתוכי?
מאז התבגרתי קצת (לא שאני אומרת שאני בוגרת, אף פעם לא חסר מה ללמוד ואיך להשכיל), ואני חושבת שהתעדנתי. חוויתי מערכות יחסים משמעותיות יותר ופחות, שירתתי שירות מלא בצבא, למדתי להסתדר עם כל מיני סוגים שונים של אנשים מאוכלוסיות ורקעים מגוונים וגיליתי כמה אני צמאה לידע. שנתיים של ניוון עברו עלי בלי שהפעלתי את החשיבה מעבר לקריאת ספרים או מעבר מדף לדף בוויקיפדיה ועכשיו אני בתחילת החפש"ש שלי, וכבר נרשמתי לקורס פסיכומטרי. בחצי שנה האחרונה התעניתי רבות בשאלת העתיד והגעתי למסקנה שהיעד הגדול הוא רפואה. זה מאוד שאפתני ואני לא יודעת עד כמה אצליח להתמיד שבע שנים בלימודים כל כך קשים ואינטנסיבים, אבל אני מעדיפה שלא לחשוב על כישלון אפשרי.
בצבא יצא לי שם של חכמה בזכות העובדה שאני לא מוכנה לרדת באיכות השפה שלי. אני מפחדת שהצבא הפך אותי ליהירה מידיי ושבגללו אני חושבת שהעתיד פרוס לרגליי ואצליח לא משנה באיזה תחום אבחר. באמת הסתובבתי שם עם אנשים שרובם לא ברמה האינטלקטואלית שלי, אבל לחלקם היתה חכמת רחוב, חכמת הישרדות שלי בחיים לא תהיה. הם יודעים להתנהל בעולם, להשיג מטרות ולהגשים את עצמם כפי שאני בחיים לא אצליח. גדלתי במעין חממה, בועה של טוב ושפע שלהרבה לא היה, והם למדו להשיג את מבוקשם בדרך הקשה. הרבה פעמים בילדות שלי כשלא הסתדרתי עם מורה זו או אחרת, מישהו מהכיתה או כל אדם במסגרת בה נכחתי, אמא שלי היתה מתערבת ומצילה אותי. בצבא נגמלתי מההרגל הזה וטוב שכך, אבל אני עדיין לא חושבת שיש לי עמוד שדרה מספיק חזק ויציב להתמודד עם האזרחות.
זה הסוף שבוע הראשון שלי בתור דיירת נוכחת בבית של אמי ובעלה, אחרי שהייתי רק אורחת לסופ"שים. קשה לי לגור כאן אחרי שכבר היה לי בית משלי עם החבר הקודם שלי. פתאום יש לבית חוקים משלו, התנהלות מוגבלת ומרחב אישי קטן. אני לא מרגישה שייכת לכאן, לקן האהבים של אמי ובעלה הטרי אבל יודעת שבגלל עתיד שאני מייעדת לעצמי, בתור סטודנטית לא תהיה לי אפשרות לשכור דירה.
עשיתי שני קעקועים בשנה האחרונה, שניהם משמעותיים עבורי מאוד ומראים לי שאני בוחרת ללכת בדרך משלי ולא בדרך להכתיבו לי. אמא שלי כואבת מ"השחטת הגוף" שביצעתי אבל התחילה לקבל את זה ואפילו שמה רקע לשומר מסך במחשב המשפחתי במשתמש שלי את הסקיצה לקעקוע. היא באמת משתדלת לקבל אותי כמו שאני ואני מעריכה אותה המון.
אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו, הרי ברור מאילו שאני לא אומרת כאן כלום.
פרשות דרכים הן עסק לא קל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
