נתקפתי חרדה.
זה קרה כשהלכתי הביתה אחרי יציאה עם חברות. הרגשתי כל כך רע עד שפרשתי מוקדם, והפצרתי בהן שלא ילוו אותי. ההליכה היתה מהירה מידי, כל צעד נהיה מכאני והושקע בו מאמץ מינימלי. כפי שאומרים ש"הרגלים ישאו אותנו", רק שבמקרה הזה הנשיאה היתה בלתי רצונית. המחשבות שרצו לי בראש התמקדו באקס שלי, בהבנה שאנחנו כבר לא ביחד. הוא לא שם איתי כשאני חולה, לא נאבק להיות לצידי ולא מתעניין בחוויותי מהצבא. חשבתי על איך אמשיך לשרת, להתקדם בהיררכיה הצבאית כשאני בזכות עצמי. אחר כך אני אוכל לנסות את מזלי באנגליה - לשכור דירה, לעבוד וללמוד, להתחתן. אבל האם לחיים שלי תהיה איזושהי משמעות בלעדיו? האם אוכל באמת להיות מאושרת? הכל ריק מתוכן, תפל.
כשחשבתי על זה, עדיין הלכתי באופן מונוטוני, והאנרגיה שלי התמקדה כולה בניסון להקל על הכאב שתקף אותי בחזי. דקירה ומחיצת הריאות בו זמנית והלב שלי פעם בפרעות. הגוף כולו זעק בהיסטריה, והכאב היה קשה מנשוא. ניסיתי להרגע את עצמי, אך המחשבות המשיכו להתרוצץ בראש ולא הניחו לי.
חשבתי על האפשרות שאשים קץ לחיי. אני לא אדם דכאוני מטבעי, אך כן יש בי נטיה אובדנית. אני לא הולכת לישם את המחשבות החולניות האלו בשום פנים ואופן, אך זה בכל זאת עובר בראשי. אין לי תמריץ להמשיך בחיים הרגילים שלי, אפילו החלום לערוק לאירופה כבר לא קוסם לי כמקודם. גם אם אחיה את חיי המופת שתכננתי לעצמי, אני כבר לא בטוחה שאוכל באמת ובתמים להנות מהם.
אני לא חושבת על התאבדות שתוכיח לו כמה הפרידה היתה הרסנית עבורי, אני לא חושבת על להוכיח כלום. רק חושבת על השקט שיבוא אחרי המוות מבחינתי. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות מודעת. יכול להיות שכבר עכשיו, כשאני בעשור השני של חיי כבר השלמתי את יעודי בחיים. אני לא הולכת להתאבד, אבל כן מעניין אותי לחשוב על האלטרנטיבות לחיים שלי.
זוגות רבים נפרדים כשהאהבה נגמרת, הקושי של הפרידה הופך להיות רק הכאב מההרגל ששונה, ורגש הבדידות והפגיעה בדימוי העצמי. אני לא יודעת איך לחיות עם העובדה שהאהבה עדיין שוררת בינינו, ומעולם לא פחתה. אנשים אומרים לי שכשאכיר בחור חדש הקודם כבר לא יהיה רלוונטי אך זה לא קורה. אולי זאת פאסימיות ילדותית כשאני קובעת את העובדה שבחיים לא ארגיש לאף בחור את מה שאני מרגישה לאקס, אבל הזמן עובר והתחושה עדיין לא משתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
