פתאום לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומהסביבה. בני אדם הם כמו פלסטלינה, אפשר למעוך אותם, לפסלם ולעצבם באיזה אופן שאבחר. הכל נוח, פשוט, מעורר רחמים. אני יכולה ללחוש לאדם את הדרך אל מותו, לנתב מהלכים הרי גורל, למוטט את העולם. אני פוגשת אנשים, ותוך כדי שיחת היכרות כבר ניתן לדעת בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, מה לומר ומתי לצחוק בשביל לקנות אותם. כזיקית אני משנה את עורי, חושפת מידע שונה אודותיי כלפי כל אדם.
ליד המתקרבן אספר על החרם שהפילו עלי, על חוסר ההשלמה שלי עם עצמי, על ההשפלות מעברי.
ליד מנופח האגו אתהולל בכיבושיי בכל התחומים, על ההצלחות וההישגים, כחתול ועכבר ננהל דו שיח תחרותי וקצבי.
ליד הדכאוני אנהל דיון פילוסופי מעמיק שסופו בהבנה כי לחיים אין משמעות, אנו בסך הכל עצמים תועים בחלל.
קל מידיי להבין מי האדם העומד מולי, קל לי לשנות דפוסי מחשבה. אנשים הם חומר בידיי, ועל כן השאלה, מה הטעם? הלורד הנרי יצר את המפלצת דוריאן גריי, אני רק תוהה מה אעולל אני עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
