אני לא חושבת שאני אדם חומרי. כשאני מנסה לפשט את עיקר העניין בחיים מבחינתי, אני מוצאת את בני האדם. האנושות כל כך הרבה יותר חשובה ויקרה לליבי. ובכל זאת, מה לא היינו עושים בשביל העושר והמותרות? כל תפיסת עולם כמעט מורכבת מיסודות חומריים. אנחנו בוחרים בכיוון עסקי שיניב עושר כלכלי, אנחנו ממלאים לוטו בשביל הסיכוי האפסי לחיות ברווחה, אנחנו קונים אבנים יקרות, תכשיטים, מותגים ושאר מוצרים ראוותניים בשביל להציג את המעמד על גופינו ובסך הכל אנחנו בובות ראווה של הכסף שאגרנו. אנחנו מיחסים תכונות סימבוליות לחפצים הניתנים לנו, או שאנחנו קונים בשלבים מיוחדים בחיינו.
לא פעם היה לי חלום גרגרני בו אני משיגה חפץ יוקרתי או חשוב, וחשה אושר עילאי. כשאני מתעוררת וההבנה שזה היה חלום מחלחלת לתודעתי אני מיד חשה אכזבה גדולה, החמצה של אושר שהיה יכול להתקיים בזכות החומר. לאחרונה יצא לי לקרוא את הספר "האמן ומרגריטה" (השטן במוסקבה, הגירסה המלאה). בספר יש קטע בו לורד וולנד מארגן מופע תענוגות, בו הוא מזמין את הצופים להחליף את בגדיהם במותגים נחשבים. לאחר כמה שעות מסיום המופע הבגדים, הנעליים, התכשיטים והתיקים מתנדפים מן העולם וחושפים את הכיעור הערום של האנושות תאוות הבצע.
לא חשבתי שאני אדם חומרי מאז שפרצו לביתי בעבר וגנבו את המצלמה היקרה שהיתה לי ותליון יהלום. עבדתי על עצמי רבות בשביל להתנתק מהרגשות לחפצים כדי שחיי יהיו טובים יותר וממוקדים בדברים שבעיניי חשובים באמת, ובכל זאת, לאחרונה הורדתי את הטבעת שהאקס שלי העניק לי בתחילת הזוגיות שלנו. שנה שלמה שהסתובבתי איתה, הברקתי והתגאתי בה, אך מעולם לא חשבתי שאני מיחסת אליה תכונות נוספות פרט להתפעלות מיופייה. כשנפרדנו בעבר הטבעת נשארה על אצבעי ותירצתי את זה כ"כבר יש לי שיזוף, יהיה מכוער להוריד אותה", "אני רגילה לתחושה של הטבעת עלי", "אני צריכה אותה בשביל שתהיה לי תעסוקה תמידית לאצבעות". אני לא יודעת עד כמה זה קשור אחד לשני, אבל הלב שלי לא נפרד באותו זמן מהאקס כמו שהאצבע לא נפרדה מהטבעת. הפרידה הזאת מוחלטת, ולכן מן הראוי שגם הטבעת תעבור דירה לקופסה קטנה עמוק בין חפציי. כשאחלים מהפרידה אוכל לראות אותה מידיי פעם ולהיזכר בימים טובים שעברו עלי איתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
