אתמול אחד העובדים במשרד הקפיץ אותי לבית.
הוא בחור מוזר ואפשר אף לומר שנהפך לשעיר לעזאזל של המשרד, דבר מוזר שלא תיארתי לעצמי שיקרה בסביבה בוגרת של משרד לעריכת דין. אני שמה לב איך שתי המזכירות תמיד מחליפות מבטים כשהוא חולף על פניהן לשירותים ובחזרה, וכמעט מנתקות ללקוחות המבקשים לדבר איתו מרוב שהן נחנקות מצחוק. הבוס הגדול של המשרד, גם הוא תמיד אומר לי כמה שעורך הדין המסכן מוזר, הולך באופן נוקשה ועושה עבודה חפיפה בתיקים שנופלים עליו.
כשרק נכנסתי למשרד גם אני השתתפתי בלעג הקבוצתי ובבושה אומר שרציתי למצוא חן בעיני העובדים. בהמשך ראיתי כמה הם נבזים כלפיו והתחלתי להוריד פרופיל, ולאחר זמן מה הוא הציע לי טרמפ. בנסיעה החלפנו כמה מילים, והבנתי שהוא הולך מהעבודה לבקר כל יום את אמו בבית אבות קרוב לביתי. ניהלנו שיחה על עקרונות ואידיאולוגיה, אם אני זוכרת נכון והתרשמתי ממנו שהוא בחור מאוד מעניין למרות גישתו הנוקשה וכמה תחומים.
אני לא אומרת שהוא פתאום נהפך ל"נורמאלי" בזכות הנסיעה, ואני לא בטוחה שבכלל יש הגדרה למושג הפשתני "נורמאליות", הרי אנשים מפרשים זאת כאדם רגיל, דומה להם וחסר ייחוד. פניו של האדם בנורמה משעממות ללא רבב, גופו ממוצע ולסיכום, כל הלכותיו סטנדרטיות. אז הוא טיפה צולע, הולך כפוף, טיפה מבוגר ויש לו מבטא לא מוכר. לפעמים הוא לא מבין כשמבקשים ממנו משהו וצריך לחזור על הבקשה במילים שונות, הוא תמיד מסתגר במשרד שלו וכשהוא מגיח החוצה הוא טיפה מסורבל. אבל בסל הכל הוא בן אדם, וגם אם יש בו משהו שונה טיפה זאת לא סיבה ללעוג לו.
אתמול, כשהוא נתן לי טרמפ, לרגע שכחתי את כל הגישה המתחסדת בה נקטתי עד עכשיו (וכתבתי אותה בפוסט) וגם אני צחקתי עליו בליבי. הוא הפעיל את הרדיו ותכנית על כאבי ברכיים שודרה. התגובות שלו למשמע מעללי כאבי הברכיים הצחיקו אותי. כל אדם נורמאלי אחר היה מעביר תחנה למוזיקה או חדשות, אבל הוא לא רק השאיר את התחנה אלא גם הגביר והגיב לנשמע? זה כבר היה יותר מידיי.
נתקענו בפקק והוא נהיה רגזן (אני מניחה שגם בגללי, לא משנה כמה אדם יסתיר את מה שהוא חושב, הוא תמיד ישדר את זה בדרך זו או אחרת), עד שבשלב מסויים הוא הוציא אוויר מפיו בקול "פווווו" גדול.
"אתה יודע, אתה לא צריך כל כך לכעוס בגלל קצת פקק. אני חושבת שהכל עניין של בחירה", אמרתי לו. הוא הגיב בפליאה ואמר שברור שהוא עצבני, הוא לא הטיפוס המחכה, לחכות זה בזבוז זמן גדול, ולפעמים הניסיון להרגיע את הכעס על הכבישים לוקח יותר אנרגיה מהכעס עצמו. הוא אמר לי שכשהוא הולך לבקר את אמו בבית האבות יש שעה מסויימת בה הוא תמיד מתחייב להגיע כדי לשחרר את אחותו מהמשמרת על האם. בנוסף, הוא אמר שהוא יכול להסתדר עם נסיעות ארוכות, ושהוא היה שעות בדרכים מידי יום בעבר, כשעבר במשרד בקיבוץ. הוא אמר שלשמוע רדיו וליסוע יכולה להיות חוויה מאוד נעימה.
"כן, אני מניחה ששמעת תכניות יותר מרגשות מעל כאבי ברכיים", העלתי את הנושא והוא השיב שדווקא הוא גם סובל מכאבי ברכיים ולכן הנושא נוגע בו אישית, ובכל זאת לא מעניין במיוחד. צחקנו קצת ובדיוק הגעתי לבית.
אני שופטת אנשים יותר מידיי, בלי באמת לנסות להבין את המניעים שלהם. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי זה מה שהופך אותי לאנושית, הרי בני אדם בתוך חברה סגורה תמיד ייצרו מעמדות חברתיים כלשהם. תמיד יהיה הקורבן, תמיד יהיו הפופולאריים ומסביבם נגררים מזדחלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
