האם זה חטא להביט? האם הפעולה הזו, למקם את עיניי על דמותו יפת התואר שגויה כל כך? אני יודעת שזה לא ראוי, הוא בסך הכל בתחילת שנתו הרביעית כאן! קטן ממני בשלוש שנים! ועוד אני מרשה לעצמי, מעיזה, לבהות. גם בבהייה אין דבר רע, כל עוד היא מסתכמת בזה, אולם המצב שונה. אני מוליכה את עצמי שולל כשאני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק בהייה, פעולה תמימה. זה מעבר, הרבה מעבר. אני מסתכלת אליו בלהט, אני חושקת בו.
ליבי מזנק מחזי כשאני בוחנת את גופו המתעבה מיום ליום, שרק לפני שנה עוד היה שברירי וכה שדוף. עצמות לחייו ולסתו גם הן עברו שינוי במהלך השנה האחרונה, הן התפסלו והתחטבו, הישוו לו מראה בוגר ואיתן. הפלומה הזהובה והעדינה שעד עתה בקושי נראתה על פניו החיוורות שינתה את פניה לזיפים קשיחים יותר, המעטרים כעת את סנטרו המחודד. השינוי חל גם במבטו, אולי אף צבע עיניו השתנה? הרי, אני זוכרת בבירור שעיניו היו תכולות, כשמיי בוקר בהיר וצלול. זכור לי שהן היו תולות בי מבט מלא כבוד כשעמד על מפתן דלתי בתחילת הקיץ שרק עתה נגמר ושאל למקום אחותי. עכשיו הן כבר לא היו תכולות כבעבר. זיק של קרח ניבט מהן, עיניו נהיו לבוהקות, כסופות, עוצרות נשימה. אני גם חושבת שהוא צמח בלפחות 10 סנטימטרים במהלך הקיץ, אולי הוא אף עקף אותי. לוציוס מאלפוי. איזו הופעה מרשימה.
העובדה שאני יפה ברורה כירח מלא בלילה נטול כוכבים, מובן שאין עוררין על כך. תמיד ידעתי שאני עוצרת נשימה, גם המראה בחדרי הייתה מרעיפה עלי מחמאות על ימין ועל שמאל, מאז הינקות. שיערי השחור תמיד הבריק ונח על גבי בגלים רכים וקופצניים. עורי הצח מעולם לא איבד מחיותו, שפתיי ורדרדות ובשרניות די הצורך להשתובבויות עם בנים ועיניי החתוליות גדושות ריסים ארוכים ומעוגלים. אני תמירה,רזה, חטובה ובשלה, אני מימוש שאיפותיו של כל גבר. דווקא אני, מכל הנשים בעולם, בחרתי להתאהב בילדון הזה, המיועד לאחותי הקטנה, אחותי המועדפת. ואני נותרתי מאחור, הצופה מהצד.
אולי אני עוד אמשיך את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
