אתמול ושלשום יצאתי למרכז לבלות לאחר הפסקה של חצי שנה, ונדהמתי כמה החברה השתנתה שם, במהלך חצי שנה בסך הכל. שלשום פגשתי בחור אחד, צעיר ממני בשנה, חתיך במיוחד, שמסתבר שאמא שלו לימדה אותי מדעים ביסודי (והיתה אחת המורות האהובות עלי). אתמול ראיתי מישהו שהתחיל איתי בדרך מאוד נחמדה - הוא עשה לי דימיון מודרך של לחשוב על תחושה משמחת שחווית לאחרונה, להפוך אותה לכדור של צבע, טעם, איזור בגוף ואז הוא התחיל לטייל עם אצבעותיו על גופי, כאילו זה הכדור שמשוטט ומתגלגל. בעקבות כל האירועים האלו חלמתי חלום.
בחלום הייתי בשיעור של אותה מורה למדעים, רק שהיא הישתנתה מאוד באופייה ועשתה לנו שיעור מלמד על איך לנקז מחשבות שליליות. השיעור התחיל בדימיון מודרך (מעניין מאיפה שאבתי את הרעיון המדהים הזה!), בו היא אמרה לנו לעצום את העיניים ולחשוב על דבר אחד המהווה מועקה בעינינו עכשיו, ולהתחיל להפוך אותה לממשית. לדמיין באיזה איזור היא נמצאת בגוף, מה היא גורמת להרגיש ואיך אפשר לגרש אותה. אני חושבת ששיניתי את הדימיון המודרך מהמציאות (רגש חיובי) לחלום (רגש שלילי) משום שהדימיון המודרך שחוויתי לא היה משמעותי בעיניי כלל. הוא היה אמור לעשות לי הרגשה טובה, אך בפועל זה היה סתמי ביותר, לעומת האפשרות לסלק מחשבות שליליות, שזו פעולה אפשרית, שאמא שלי תמיד עזרה לי איתה. תמיד כשהיא ביקשה ממני לתאר את הרגש זה עזר לי להתמודד איתו. דבר מופשט יכול להישאר לנצח, אך אם הופכים אותו למגושם, יותר קל לגרש אותו, הרי יודעים מול מה מתמודדים, ומבהירים ממה הרגש נובע. לעומת השיעור המעולה של אותה מורה למדעים לשעבר שלי, סופו היה מאכזב בחלום. היא נתנה לנו הרצאה קצרה השוללת את כל הדימיון המודרך שלימדה אותנו בתחילתו, אמרה כמה שהדבר לא נכון, לא עוזר, ושזה סתם ניסיון כושל לעסוק במיסטיקה, לפחות לדעתה. הרגשתי שחטפתי מהלומה קשה, הרי היא היתה מורה כל כך טובה שמדברת בכזו בורות פתאום. לאחר השיעור היא הקפיצה אותי הביתה במכוניתה, ואמרתי לה כמה שסוף השיעור היה מיותר בעיניי. אמרתי לה שאני חושבת שיש קשר בין הגוף לנפש, אחרת, איך ייתכן שכשרע לנו נפשית אנו יותר פגיעים למחלות? למה כשאנו עושים ספורט הגוף משחרר הורמונים המשפיעים לטובה על מצב הרוח? הסברתי שאני בדיעה שונה, שהדרך הטובה להתמודד עם נפש פצועה היא לראות אותה, במלוא הדרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
