New Perspective

שני נושאים מעסיקים אותי במיוחד בתקופה האחרונה, החבר ושואה, או לחלופין - המצב החברתי שלי והלימודים.

אתמול, לאחר שרצתי, הייתי חייבת לקלקל את כל מאמציי ולבלוס פנקייק ולהחזיר לעצמי את מאזן שומניי הרבים. במילים אחרות, סבתא שלי הזמינה אותי לזמן איכות ולא יכלתי לסרב. הלכנו למקום חדש שרק נפתח: "בית הפנקייק". בכניסה הייתה התקהלות של הרבה נערים בגילי. זהיתי את חלקם כמי שהיו בשכבתי בחטיבה. הם לא זכרו אותי, אולם דווקא מכיוון שהכי לא ציפיתי אליו, הגיע זיהויי: "את לא היית עם X?" יופי. בדיוק לזה חיכיתי - זיכרון צורב. זה תפס אותי לא מוכנה והייתי קצת בהלם, שפתאום אני רואה מישהו מהתקופה הדוחה ההיא, התקופה שאני רק מנסה להדחיק. עכשיו אני קוראת סיפור קצר של ש"י עגנון הנקרא הרופה וגרושתו, וזה עשה לי עוד זיקה לעבר. לאחות היפיפיה, דינה, עיניי תכלת - שחורה, ובעברה היתה עם אחר. ארוסה ובעלה הרופא לא מסוגל לשאת את המחשבה והופך לאובססיבי בנוגע לאותו זר "מנוול". האובססיביות משתלטת עליו והוא כבר לא פועל בהיגיון, וממרמר את חייו ואת חיי אשתו. יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה גם על הקשר הנוכחי בו אני נמצאת, בן זוגי משווה עצמו שוב ושוב לאותו X, עד כמה התקדמנו אז לעומת המצב איתו, ועוד. אני כל כך מקווה שזה ייפסק בקרוב..

"אמרתי לה כל התחלואים לא באו אליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אישה חולנית לטפל בה. אלף חרטות נתחרטתי על כל דיבור ודיבור ואלף פעמים חזרתי עליהם." 

הקישור השני בין "הרופא וגרושתו" לערב של יום האתמול הוא שיחה שהייתה ביני לבין סבתי. דיברנו על ניצולי שואה, היהודים שחיו בגטאות ולא ראו אוכל זמן רב מידיי. לאחר המלחמה, היא נזכרה וסיפרה לי, הם קיבלו כספים מגרמניה על עוגמת הנפש, ולמרות שהם חיו בפאר ובעושר רב, נחרטו בהם הצלקות. סבתא שלי התארחה אצל חברה שהיתה לה כשהיו ילדות, שהיתה לה אמא פולניה ששרדה את השואה, והיתה לבושה בהידור, וכל הבית היה מפואר. בארוחה האוכל שהיה מוגש היה מרהיב, אך מרגע שהניחה את האוכל, היתה אוכלת במהירות בידייה, ללא נימוסים ובחזירות. והם היו צוחקים עליהם, בני הדור הצעיר, קוראים להם "סבונים" ולועגים לטירוף שהיה אוחז בהם עקב הטראומות שעברו. אני מוצאת את המצב דומה מאוד ליחס הציונים ה"אשכנזים" כיום כלפי כל מי שזר להם או טיפה שונה, כמו רוסים, ערבים ואתיופים. בימינו, אירופאים הכי נחשביםף בעות שפעם היו מפונקים ומוזרים. איך שהגלגל מתהפך.

אני פשוט חייבת לעשות הרגל כזה לקרוא כל חודש אוקטובר את "לילה אחד באוקטובר הבודד", בדיוק לפי התאריכים של הימים התואמים את הפרקים בספר.. ובשאר הזמן להיגמל למקרוא אותו שוב ושוב, בסוף יימאס לי ממנו בטרם עת.