אז עכשיו, כשאני אמורה לחרוש על החומר שלי לבחינה למחר, במקום ליישם את חובתי אני מוצאת את עצמי שוב מול המחשב, כותבת ואוגרת פוסטים לא חשובים מספיק בשביל שאפרסם. מי יודע, אולי דווקא את הפוסט הזה אוהב מספיק ואעיז ללחוץ על 'שמור' ללא טיוטה.
היום בארוחת הצהריים ישבנו אמי, החבר שלה ואני מסביב לשולחן. היתה שיחה נינוחה ורגילה, שבה אמא שלי שיתפה אותנו בחוויות שלה מההתנדבות שלה במחלקה האנקולוגית, כשהנושא עלה. בן הזוג של אמי שאל אותי אם יצא לי או לחברות שלי בגילי להרגיש שסוף העולם הגיע בסך הכל משיברון לב. כמובן שהמסר של השאלה הוא שהוא מאוד מתנגד לקיצוניות ולנמהרות של בני שכבת גילי, ושמה שבאמת חשוב זה הבריאות הפיזית. על החשיבות של הבריאות הפיזית אין עוררין, אולם אני חושבת שיש לתת משקל יותר רציני גם למה שמתחולל ברבדים היותר פנימיים.
הרגשה גופנית טובה היא תנאי לחיים טובים. אפילו בייצרים הכי פשוטים שיש, כמו הצורך להשתין. ברגע שאתה מתאפק המון זמן, זה הופך לסבל נוראי, והסיפוק שלאחר יציאת הנוזלים עצום. כמובן שאם מדובר בסרטן החיים הופכים לסבל עלי אדמות. הכאב המוחשי, ההרגשה המאיימת ותיפולי הכימוטרפיה המייגעים (או דרכים אחרות להתמודד עם המחלה). שורה תחתונה, סרטן ושאר המחלות הפיזיות הם מצבים בריאותיים מאוד קשים ומאוד כואבים שגם משפיעים על הנפש, ואני לא מאחלת לאף אחד להגיע אליהם.
לעומת זאת, גם לבעיות נפשיות יש מקום חשוב בעיניי ואני בדיעה שאין להמעיט בערכן לעומת סרטן וכדומה. שיברון לב, שיכול לגרום לדיכאון ריאקטיבי זה אכן דבר קל ובר חלוף, שמשפיע על הנפש לזמן מוגבל בלבד, אך מה אם הוא יהיה רציני יותר ויהפך לפטולוגי? אדם בדיכאון הוא אדם זומבי, ללא חשק לצאת מהמיטה (ברוב המקרים), ללא תיאבון וללא רוח חיים. מה השוני הגדול בין המצב הזה לסרטן קטלני בגילוי מאוחר? בשניהם רובצת אותה פסימיות נוראית. נקודה נוספת ראויה לציון היא העובדה שבני נוער בגיל ההתבגרות נשלטים על ידי ההורמונים שלהם. הכל אמוציונלי, שמחה לא מוסברת רגע אחד ועצבות נוראית בשני. ההשערה שלי היא שכל נער שילך לפסיכיאטר יאובחן מיד כבעל הפרעה דו קוטבית, ואני מודה שגם אצלי זה קורה. יש ימים שמצב הרוח שלי יכול להשתנות בקיצוניות אף בחמש פעמים. נערים הם מאוד אמוציונלים, ושיברון לב יכול לגרום לקריסה בסדר גודל עצום בשביל נער מתבגר. בגילאים האלה קשה מאוד להכניס לפרופורציות את החוויות המסעירות.
אני לא יכולה לומר שדיכאון גרוע מסרטן או להפך, אך מה הטעם להכניס את שניהם למשוואה אחת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
