האצבעות רועדות, השפתיים רוטטות והלב מחסיר פעימה. חזרתי. חזרתי לפרוק.
חשבתי, ואולי אף קיוויתי שאם אתרחק מכאן, מהכאב שבכתיבה, אולי אצליח לחיות חיים נורמליים. אולי אוכל להתנתק מהעצבות שקורעת אותי מבפנים, משסעת לגזרים. אבל לא. הייתי נאיבית ובורה לחשוב בכלל, לקוות. הכתיבה היא חלק ממני, בין אם אני כואבת או שמחה. כאב הוא לא העומק היחידי בעולם, לא המקום היחיד אליו לגיטימי להגיע בכתיבה. עברו עלי תקופות קשות פה, ייסרתי את עצמי אולי אף יותר משהעולם ייסר אותי. רציתי שינוי אז התנתקתי, וכנראה שלא בצדק.
התקופה קשה, המציאות שלי השתנתה מקצה לקצה ועוד תמשיך להשתנות, אבל לברוח אף פעם לא עוזר באמת להתמודד. לא משנה כמה אשקה את עצמי במשקאות חריפים, אמנע מעצמי להרגיש ולחוש, אצייר לי עולם מושלם בצבעי פסטל והכי חשוב, אחייך ואראה מאושרת כלפי חוץ עד שאשכנע את עצמי . אני צריכה להתמודד. להתמודד כמו שאף פעם לא העזתי. לחשוף את עצמי למציאות, להתייצב בפני הפחד. נעזרתי בכה רבים, השתמשתי בעמוד השדרה שלהם כאילו היה שלי. אבל עכשיו אני מרפה מהאחיזה העיוורת, ועמוד השדרה האישי שלי יישתקם. אני אהיה מספיק חזקה וברגע הנכון אוכל להפיל את הפצצה.
ברגע זה אני עדיין שבוייה בקסמיי החולשה, וגם גופי הפיזי והממשי פגיע. החום עולה, הליחה לא נכחדת ומייצרת את עצמה שוב ושוב מהאין. אני בודדה, ובכל כולי רוצה להישען על מישהו יציב, אבל במעשה הזה אמשיך להתהלך במקום. אני לא לבד, יש שם כל כך הרבה. כולם דואגים ומתעניינים, אבל אין מי שיהיה איתי. אין אף אחד שבאמת מבין ויודע כיצד להגיב, איך להתנהג. החברה הסובבת אותי חושבת שאני צריכה רופא. זו דרך מצויינת להתנער מהאחריות שהם מרגישים כלפי. 'אני יודע שאני לא עוזר בשום דרך, אז אני אייאץ במה שאני לא מבין. לכי לרופא וכל בעיותייך יפתרו'. אבל מה אם הבעיה אינה בשיעול? שיעול וחולי פיזי הם דרכים מעולות להתנער גם מאחריותי האישית כלפי עצמי. 'מה קרה לך?' אני בסך הכל חולה. זה עוד מעט יעבור ואהיה מאושרת. אבל לא. זה אף פעם לא נגמר בזה. תמיד תהיה מחלה חדשה, תמיד הכאב ימשוך אלי עוד מכשולים. ואני, רופסת לידם. חסרת מוטיבציה להשיב מלחמה.
אני לא נותנת לאף אחד להתקרב, אני נשארת רחוק, בקצה, מביטה. כמו דיסטנס ברובד הפנימי. חיבוקים ומגע פיזי תמיד יהוו בשבילי מסיכה מפני הרובד הפנימי. כשמחבקים מישהו, הוא מרגיש כל כך קרוב אלי נפשית, שהוא בכלל לא טורח לנסות לחדור אלי באמת. הם בטוחים שהם מכירים אותי, אבל מה הם באמת יודעים? אפילו אני לא מכירה את עצמי. אני כמו חידה עבורי, ההתנהגויות שלי כל כך נוגדות את עצמן, אני כל כך יהירה, סגורה, חמה ואדישה. או שלא כלום מכל אלה? אני רוצה להוריד את השכבות, אבל מתביישת בפני מה שהן מסתירות.
ומי הם הסובבים אותי? הרבה פעמים אמרו לי 'את מכירה אותי, את יודעת מה הייתי עושה'. אבל אני לא מכירה, כולם כל כך זרים לידי, חסרי זהות, אנונימים. איך אוכל לדעת מה הם חושבים, מה הם רוצים? איך בכלל הגיעו למסקנה שיש בינינו רמת קרבה כזו כדי לצאת באימרה זו? מי הם?
אני עייפה, עייפה מלנסות לפענח את עצמי ואת הסביבה. הסתתרתי מספיק, אבל אני לא יודעת איך להתגלות. איך אוכל להסביר את עצמי למישהו, כשאיני מבינה דבר או חצי דבר על עצמי? איך מישהו יוכל לסבול אותי בעולם המנוכר והמלנכולי הזה? המציאות אכזרית, ואני בורחת לעולמות פנטסטיים, למחוזות דמיוניים. הספרים שומרים עלי ומגנים עלי מפני עצמי, אך גורמים לי להתרחק מהסביבה. אני כבר לא יודעת אם זה פוגע בי או תורם לי.
אני רוצה שזה ייגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
