במבט לאחור לא היה שווה בכלל לצאת מהבית.
הציפורלה היה סופר מוצלח אבל כל השאר חסר טעם והשאיר טעם רע. אפילו מיציאות אני כבר לא נהנת. יאיי מי, החיים יפים.
כבר יומיים שהעיניים שלי מתעתעות בי ואני רואה מישהו שממש רציתי אותו בכל מקום, גם אם הדבר לא הגיוני. היום בבוקר, בדרך לבית ספר ראיתי את הגב שלו, אפילו העורף והידיים היו זהות לו (מי אם לא אני אדע), אך כשהוא סובב את ראשו יכולתי לראות זיפים מזדקרים מסנטרו, זה לא הוא. יצא לי לראות אותו גם בציפורלה, שזה מאוד לא סביר ואני יכולה להישבע שראיתי אותו אתמול לפחות חמש פעמים. אני משתגעת.
לאחרונה אני מאוד עייפה, ומקדישה לשינה זמן גדול מידיי בחיי. בזבוז זמן מוחלט. אני מותשת מהלימודים גם אם אני לא משקיעה בשיט ובכלל, עייפה מהמציאות הקודרת שתקפה אותי פתאום. יש לי הרגשה שהכל בגלל הבית ספר המדהים שלי. אין לי כח לקום ללימודים, לכיתה ולחברים. אין לי מספיק עניין בחיים, וללא אקשן אני אבודה.
לפחות בתקופה האחרונה דבר אחד מאוד עוזר לי, התחלתי ללכת לחדר כושר ואני כבר מרגישה שאני מתחזקת והופכת לבריאה יותר. הספורט מוסיף לי המון תוכן לחיים, מוטיבציה לצאת מהבית. כשאני מתחילה אימון אני ישר מפוצצת אדרנלין ויכולה להמשיך שעות על ההליכון, גם אם הדופק שלי גבוה. באימון האנאירובי אני צריכה יותר לדרבן את עצמי, אבל אחרי שאני מתחילה אני כבר רצה עם זה. אני מרגישה נוח עם עצמי יותר, גם אם אני יודעת שיש לי עוד הרבה מאוד על מה לעבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
