אני לומדת למתכונת בתולדות האמנות ויצירה אחת מרגיזה אותי ברמות לא נורמאליות.
אני שונאת את 'ת"א עזה'.
אני בכלל שונאת שמלאנים קיצוניים. עכשיו תגידו לי שאני ימנית מסריחה, אז לא. אני באמצע. אני שונאת גם את הימנים הקיצוניים.
דוד ריב מעצבן אותי, יפה נפש, מראה את הצד הגועלי של ת"א כשאנחנו בכלל לא אדישים, החמאס אדיש. זאת שנאה עצמית, ה"יצירה" שלו. לא שאני בעד ההפצצות בעזה, אבל אנחנו רק מגיבים למה שלא בשליטתנו. הגנה עצמית, שמעת על המונח הזה פעם?! מה אתה מנסה להביע בציור שלך? שאנחנו צריכים לסבול בשקט עד שנופגז? יש תופעה פסיכולוגית של הזדהות עם האוייב ורצון להיות כמוהו. שיתבייש בעצמו. הוא לקח את הצילומים של עזה מהעיתונות. ברור שבעיתונים מקצינים הכל, מראים רק צד אחד במאבק. הצד של השעיר לעזאזל, הצד של תושבי עזה המסכנים והחלשים. אם הם לא היו רוצחים אותנו, אני לא חושבת שהיתה לנו סיבה מוצדקת להתעסק איתם.
אני לא אומרת שהימנים צודקים עד הסוף, תמיד יש את הקיצוניים שחושבים ש"מוות לערבים" זה הפיטרון היחיד. אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש ממש לא בדיעה הזאת, אני פשוט חושבת שהביקורת שבציור הזה מוגזמת ולא חושפת את כל הצדדים שבמציאות. קל שיהיה לך צלם פרטי שיצלם לך את החלקים הכי משעממים בת"א כמו בניינים. ת"א הומה הרבה יותר מהציור הזה, אז למה לעוות את המציאות?
זאת אמנות?! קומיקס טיפשי.
מצידי תשללו את הדיעה שלי, לא איכפת לי. כל אחד ודעותיו.
לשם הפרוטוקול, הנה היצירה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
