אז עכשיו אני בשלבי החרטה.
חרטה על שנתתי לו משקל כזה גדול בחיים שלי, שנפגעתי ממנו על השטויות הכי שוליות שיש.
חרטה שברחתי מהמציאות ולא התמודדתי עם הקשיים. אני לא כזו. עצוב לי לחשוב שזה מה שנהיה ממני.
אני מתחרטת שבחרתי באנשים הכי לא נכונים כדי להשתכר איתם. אחד חולה מין, אחד אוייב של המשפחה שלי וכמה שהם בכלל זרים מוחלטים. אני חייבת להודות לכל מה שזז על שלא קרה לי שום דבר רע כשהייתי בחברתם.הבנות הבטיחו לי שהן ישמרו שלא אעשה שטויות, אבל תכלס, הן לא מכירות אותי ומאיפה שתהיה להן המחוייבות הזאת? הייתי ממש טיפשה. פלטתי כל כך הרבה פרטים אישיים ליד אנשים כאלו המוניים. האמנתי לדוחה כשהוא אמר שאפשר לסמוך עליו, האמנתי לכולם. וטעיתי.
נגה אומרת שהייתי צריכה את החוויה הזאת, כדי שאלמד לפעם הבאה. היא אמרה שבמוקדם או במאוחר הייתי עוברת את זה, ושאולי עדיף עכשיו, ושמעכשיו אשתכר רק בחברה טובה.
עכשיו אני צריכה לעבוד על הלימודים שהזנחתי בתקופה האחרונה ופחות לתת לי אפשרות להנות ולבלות. רק לתת את הפוש האחרון ללא הסחות דעת, ואני חוזרת למסלול.
עריכה:
אל אלוהים, איזה אנשים חולניים יש בעולם הזה?! מילא אם זה שתיקת הכבשים, סיפור בדוי, אבל קניבליזם בימנו?!
בא לי להקיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
