הגירסא המלאה.
לא בכיתי כשהיא סיפרה. שאלתי שאלות, התעניינתי ותמכתי. מסביבי הן בכו, שלושתן, ורק אני דיברתי איתה, שאלתי שאלות וניסיתי להבין. היא היתה זקוקה לזה, לחלוק סוף כל סוף את המידע על השינוי הדרסתי, והן לא היו שם בשבילה כפי שהיא היתה שם בשבילנו.
"אתן יכולות להרביץ לי" היא אמרה, אך לא הבינה שהיא צריכה הכי הרבה עזרה, לפחות יותר מהן.
הן יאבדו חברה מוחשית, אבל היא תאבד חיים שלמים שהיא בנתה במהלך 16 שנים. "התחלה" היא מושג כה מאיים ומרתיע, בעיקר כמו שאני מכירה אותה. שינוי ושבירת שגרה נשמעים פשוטים, אבל במקרה שלה היא תסבול. אני רק מקווה שלא יותר מידיי.
לידה, נראתי שמחה, אמרתי לה שאני בטוחה שיהיה לה טוב שם, רחוק כל כך, אבל על מי אני עובדת? יהיה לה קשה, לצערי. אני סבורה שהיא מודעת לעובדה שאנחנו תמיד נהיה שם בשבילה, ונעמוד מאחוריה בכל מה שתבחר. אבל איך היא תוכל לפצות על זה? איך נקבל את גמולנו, כשהיא תתמודד עם הקשיים שלה, ואנחנו נאלץ להסתגל לריק שהיא תשאיר.
כל זה החזיר אותי כמה שנים טובות אחורה. יש לי חברה שבכיתה ו' היא עברה לבוסטון. היינו מאוד קרובות והמעבר היה קשה לשתינו. ביום שלפני הטיסה שלה, היא ברחה אלי הביתה והסתתרה מאמא שלה. לאמי לא היתה ברירה לומר לאימה שביתה אצלנו לאחר שהתקשרה לשאול, וכעבור כמה דקות היא נגררה הרחק ממני. אני חושבת שזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שהיא טסה. מאז היא היתה בכמה ביקורים בארץ, לאאכחיש, אבל זה אף פעם לא מספיק. אני מפחדת שנוסך הפרידה הזו יהיה דומה.
בא לי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
