רגע אחד הכל שמח, אני מצליחה להרגיש שטוב לי בעולם ואני מוצאת את מקומי, ורגע אחר הכל קורס. אני יכולה ימים להיות במיטה בלי לעשות עם החיים שלי שום דבר ובלי להרגיש בודדה. רק להיות לבד. מצד שני אני נשברת מבפנים. לא מחוסר החברה, ממשהו יותר עמוק. אני כאילו צריכה למצוא תירוצים למה שקורה לי, גם אם אין סיבה אמיתית. נמאס לי מהכל, מהכיתה ושלל צבועיה, מהמשפחה הוואנה בי דואגת שלי ומהחברים האינטרסנטים או מרחמים על עצמם. נמאס לי לדאוג לכל העולם, אני צריכה קצת שקט לעצמי, לראות מה קורה גם איתי.
אמא שלי תמיד חושבת שאנחנו יכולות להיות כאלה חברות טובות, שמספרות הכל אחת לשניה. אז זהו, אמא, שאף פעם לא היינו חברות ובחיים לא נהיה. אני שונאת את האופי שלך, ההצתדקויות שלך ואיך שאת תמיד יודעת הכל. את רוצה להבין מה עובר עלי אבל את לא נותנת לי אפשרות לומר, לא שהייתי עושה זאת בכל מקרה. ויש את אבי, שאיתו היחסים בכלל דוחים. הוא כל כך הסידרה הבורגנית הנוראית "מה יגידו השכנים". התדמית היא היוקרה בעיניו, ואם בדרך הוא יצתרך לדרוך על אחרים, מה טוב. בכל מצב הוא ידע להפוך את המטבע לכיוונו במילים חריפות ונימוקים משפטיים. כזה פולני מסריח, בכל הזדמנות שתהיה לו הוא יעשה מניפולציות ורגשות אשם. אישתו עוד יותר גרועה, סותמת לי את הפה במשפטים מפגרים עד שכל השהות שלי שם אני רק שותקת. לפחות אני מקבלת כסף על העינוי. שיקראו לי נצלנית, כבר לא איכפת לי. אני צריכה את הכסף הזה.
הכיתה המגעילה שלי, כולם עלק חברים של כולם. ויצו משפחה אחת גדולה? בטח. כולם שפוטים של הגמד, חיוכים וצחוקים נדושים וצביעות מתמדת. כיתה לתפארת. חביבי המורים, חנונים אחד אחד ותוקעים סכינים בגב של כל מי שמסתובב. האווירה ה"שמחה" הזאת מדכאת אותי כמו ששום דבר לא יכול, ולאן כל התמונות שבעולם הולכות אצלם? לפייסבוק. התוכנה ששינתה את העולם. כל כך בא לי מתישהו לנער אותם אחד אחד, הם מכורים לזה באופן מגעיל.
כמובן שיש את חברותי הטובות שכל מה שהן רוצות ממני זה או שיחת נפש שכל כך אין לי ___ לזה, או לרחם על עצמן על כאבים בכל מקום או סתם שיחות על אוכל, מי קונה למי בקפיטריה. פרות. אן יותר כיף וסתם פגישות להנאה. כולן חורשות בלימודים כל החיים ואני היחידה שנשארת לבד בקטע הזה, כי אף פעם אני לא מצליחה להושיב את עצמי ללמוד כמו שצריך. לא שיש לי מוטיבציה ללימודים. העיקר תחילת השנה אמרתי עד כמה שאני אהיה מסודרת ומאורגנת. מתאים לי.
כמובן שיש את שאר החברים שאמורים להיות לי, אלה שנטשו אותי לאחר שקרים של אחת מהם. ממתי סיכסוך בין חברות משפיע על כל כך הרבה אנשים מסביב שלא קשורים בכלל? כולם נגררים וחסרי עמוד שידרה. כל זה קרה לפני כמה חודשים ומאז הם מנסים להחזיר את הקשר, אבל לא באמת, רק כמו לצאת מידי חובה שזה הכי שפל.
אני צריכה אנשים שקשה להם כדי להתחבר אליהם. לא מתיפיפים ולא חמודים ולא מקסימים. רק אמיתיים. שיקללו אותי כשבא להם, שיהיו גסי רוח, שקרנים ונוכלים. העיקר שיהיו הם עצמם בלי מסיכות. כל כך ברור שאני בחיים לא אמצא אנשים כאלה ובסוף אחזור להיות לבד כמו תמיד וכמו שכנראה נועדתי לכך. לא שאיכפת לי כבר, רק שהעולם יעזוב אותי במנוחה.
אני כל כך לא דכאונית, רק מאז שהגעתי לויצו הם הוציאו ממני את זה. עצוב.
מחר אני לא הולכת לבית ספר, למרות שהחסרתי יומיים נוספים ללא סיבה מוצדקת. אין לי כח ועצבים. ועכשיו אני גם חייבת למצוא תירוץ מספיק טוב לאמא שלי, היא מתחילה "לדאוג".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
