כל כך עצוב שאני עושה הכל כדי לא ללכת לאבא שלי. מתישהו בעתיד אני יודעת שאהיה חייבת להתמודד איתו ולומר לו כל מה שאני חושבת, אבל בינתיים אני מעדיפה לחיות על תירוצים..
לא מזמן התקשרתי אליו והזמנתי אותו ליקב, והוא ברוב טובו אמר לי "אתייעץ עם אישתי ואודיע לך." טוב שלא אמר בסוף גם כבוד השופט. רק עכשיו נפל לי האסימון איזה אבא קר יש לי. וואנה בי כל כך אב טוב, מתפאר בי בכל מיני מקומות אבל בפועל? היה זורק אותי לכלבים אם היו כאלה.. מה הטעם שהוא אומר תמיד בפלאפון שלו שהוא בזמן איכות איתי, אם אחר כך הוא לא שם עלי ___? פעם הוא לקח אותי למסעדות, לחו"ל וכל מיני.. היום כלום. כל הזמן תקוע בבית עם אשתו האגואיסטית והתוקפנית. לפחות דבד אחד טוב יצא מזה, אמילי. אבל בסופו של דבר היא הכי מסכנה, היא מקבלת חינוך גרוע. מה זה צריך להיות תינוקת שמרגילים אותה להרדם לבד ולא באים אליה כשהיא צורחת מבהלה?! הם אסרו עלי לנחם אותה ולהיות איתה! "חלק מהחינוך", עלק. לילדה הזאת יהיו בעיות נפשיות חמורות גאדמט.
כשאדבר איתו, אספר לו את דעתי בנוגע לחינוך של אמילי, על כך שאני שעלבת כשהוא צוחק על חשבוני, על הטלפונים הלא נגמרים שלו ו"זמן האיכות" שהוא משקיע בי, היחס העויין שאני מקבלת מידי אישתו, העובדה שרמת החיים שלי פחותה בהרבה משלו, דבר שאני מחשיבה לחטא מדרגה ראשונה, אדבר איתו על צורת הדיבור הקרה שלו אלי, שיפסיק לשפוט אותי ולחקור אותי כאילו אני בבית משפט, שיתן לי אפשרות להתגונן אחרי כל הטחה שלו בי והכי חשוב, שיהיה שם בדמות אב בשבילי, שיהיה לו איכפת ממני. שאהיה במקום טיפה יותר טוב בסדר העדיפויות שלו, שהוא יאהב אותי מתוך רצון ולא מתוך חובה. אני צריכה לחכות עם השיחה הזאת עד שאחכים יותר והביטחון העצמי שלי יעלה.
למה אני תמיד חייבת לחזור לנוסח של הפוסט הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
