שבועות שהיא חופרת "אני חושבת שאקח מזוודה קטנה הפעם", זו הפכה להיות בדיחת החודש שלי ושל אמא שלי.
"נחשי מה סבתא אמרה?"
"שבסוף היא לוקחת מזוודה קטנה?"
"לא, היא החליטה לקחת מזוודה גדולה".
הו, האימה.
לפחות היא הביאה שתי חולצות יפות מהחור שבו היא חייה, בשר מיובש ואייריש קרים.
את המרחב שלי לא אצליח לקבל בחזרה בשבוע שהיא תהיה כאן (וכבר הספקתי לחוות כמה חיבוקים דוחים), לפחות אצליח לדלות ממנה קצת קניות, בדיוק הניצול האולטימטיבי של המצב.
רגע, למה עכשיו היא גם נכנסה אלי לחדר, ראתה שאני על המחשב, צפתה בי ויצאה כשהתחשק לה? חזרתי להיות החיה בגן חיות שהיא בוהה בי מבעד לסורגים, רק שלא תיכנס לי למקלחת.
Stop touching me!
שיחה מהדקות האחרונות:
"תודה על הספרים שקנית לי ליום הולדת"
"אבל לא קניתי שום ספרים"
"בכל זאת תודה, בפתק היה כתוב שזה גם מאמא, גם מעמוס וגם ממך"
"העונג כולו שלי, סבתא".
כאן כבר התייאשתי.
כדאי לי כבר לחתוך ורידים או שאחכה שהיא תקנה לי את המכונת תפירה?
נ.ב
אתמול ניזכרתי עם חברות שלי שחברה אחרת היתה חותכת את עצמה (אירונייה), מעניין שזה נעלם מהזיכרון שלי באופן חד כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
