"אור, אור", קרא אלי אלון הקטן כשעשיתי לו בייביסיטר, שעה אחרי שהיה אמור לישון.
צור, אחיו הגדול התלונן על השרע שאלון עושה, אך מהר מאוד נרדם שאחר שהגעתי.
"יש לי חלומות רעות", התלונן אלון ולא ידעתי איך עונים לדבר כזה. כשהייתי קטנה גם לי היו תמיד סיוטים, בגילו היה לי סיוט מפורסם על נשים יפיפיות שרוצחות בדם קר נערות בעזרת חוט דק שאליו מחוברת רשת קורי עכביש כסופה, חותכות את צאוורן, וכשגדלתי היו לי סיוטים על "הצלצול", שאף פעם לא ראיתי את זה באמת, אבל הסיפורים על זה גרמו לי לדמיין את הגרוע מכל, היו לי סיוטים על ערפדים, לאחר שאבי וחבריו ראו את הסרט "דרקולה" ואבא שלי לא נתן לי לראות גם, הצרחות עשו את שלהן ומאז לא יכולתי לישון ללא אור, מפחד שבחושך ערפד מאיים יכנס לחדרי. ניסיתי להיזכר מה עשיתי כשהיו לי סיוטים, איך התמודדתי עימם. תמיד קראתי לאמא או אבא, תלוי באיזה בית ישנתי, ובסוף הייתי ישנה במיטתם, כשהם מגוננים עלי בחיבוק.
"תישארי כאן עד שארדם", אלון ביקש.
זה היה הפיתרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
