נשארתי היום שעה שלמה בבית ספר אחרי הלימודים, רק כדי לראות את הי"אניקים מציירים. זאת אחת החוויות היותר מעניינות שיש. עזרתי לידיד שלי לעשות פרופורציות נכונות לטירה מגרמניה שהוא צייר (פעילות מייגעת ומעודדת רחמים) והתגנבתי לאחורי חברה שלי לראות אותה מציירת את עצמה פרוטרט עוצר נשימה, כי היא לא יכולה לצייר כשהיא יודעת שבוהים בה. היא עשתה מיליון ואחת שכבות על כל סנטימטר של ציור, ובזכותה למדתי המון. זה מסוג הדברים שאחרי שרואים יש חשק לרוץ לבית, לתפוס מכחול ולהיות בטוחים שברגע נהפוך ללפחות דאלי. היא קודם עושה צבע בסיס ואז שכבות על גבי שכבות של גווני לבן או שחור מהול במים בשביל ליצור עומק. העבודה שלה פשוט סגידה ואני יודעת שאסגוד לה כל ימי חיי. כל מחמאה שאומרים לה היא שוללת, דבר מאוד מתסכל. כשאומרים לה שהיא מציירת יפה, היא מיד תגיד "תודה, אבל לא". כנ"ל לגבי המראה שלה או כל דבר הקשור בה. אפילו אני, עם הביטחון עצמי בריצפה שלי, לפע
מים מצליחה להבין מה הערך שלי, והיא כל כך לא.
לאחר שיצאתי מויצו הלכתי לתחנה ושם ישב המורה שלי לרישום, שבדיוק לפני שעה לימד אותי שלוש שעות. (התמונה היא של מה שעשינו בשיעור). הוא ישב בכיסא האחרון בתחנה כשלידו חבורת בנות פטפטניות, זה היה מחזה די משעשע. באוטובוס הוא נכנס וישר התיישב נגד כיוון הנסיעה ברביעיה. הוא היה נראה לי פתאום כל כך שברירי וזקן, כה שונה מהתנהלותו במגמה, ליד האמנות שאני מניחה שמשרה עליו ביטחון. בשיעורים שלו הוא תמיד מאוד שקט אבל אסרטיבי, בעל נוכחות. יש לו כריזמה והוא יודע להסביר את הוראותיו על המטלות בכיתה בריהוט רב. פתאום עכשיו, לראות אותו מכונס בתוך עצמו, מסתתר מאחורי הלבוש האפור הטועם את שיערו המאפיר, שקמטים ונקבוביות חורשים את פניו ביסודיות מעישון, כשתחת עיניו צלליות כהות ועמוקות של זיקנה, בעיניו מבט עגמומי ורך לעומת חזותו המרשימה. הוא הסתכל על הדרך מחלונו ואחר עצם את עיניו. שאלתי את עצמי אם יש לו משפחה לחזור אליה אחרי יום עבודה ארוך, אם יש לו ילדים ואחיינים הרצים אליו בסופי שבוע בצהלות וקריאות, או שהוא חיי לבד, שותה כוס קפה בבוקר, הולך לעבודה בויצו ללמד ילדים קשי קליטה מהו המושג 'אמנות', חוזר לבית שומם ומתבודד עם ציוריו, ובין לבין מחסל איזו חפיסת סיגריות או שתיים. כשהסתכלתי על פניו היה לי חשק עז לצייר אותו, להעביר לציור את העצבות וניסיון החיים שלו. אולי כך אוכל לדעת למה פניו עצובות כך תמיד.
נ.ב:
חברה מאוד טובה שלי כתבה על שהיתה אצלי, (היא קוראת לי אור.)
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=651773
בבלוג זה
בכל הבלוגים
