קראתי עכשיו את הפוסט שכתבתי והוא צלצל לי נורא מוכר, כאילו זו פעולה מחזורית בחיי. כשאני יודעת שעשיתי משהו שגוי או לא מספיק טוב, אני לא טורחת לחזור ולתקן. המסתכל מן הצד היה קורא לי אגואיסטית ואני לא הייתי מתנגדת לביטוי, רק מזווית הראיה ההפוכה.
למשל, לא מזמן הלכתי לסושיה שליד הבית שלי לקנות לי ולאמי סושי, כשבידי 80 ש"ח. בחרתי שלושה רולים אך סכומם הגיע ל-81 ש"ח, לכן נעלצתי להחליף לרול אחר, זול יותר. בחרתי והמוכר סיים את ההזמנה והתפנה ללקוחות הבאים בתור. לאחר שתי שניות ראיתי שיכולתי להזמין בכסף שנשאר עוד רול אחד, אם רק היה לי א האומץ לומר לו על השינוי בהחלטה. ההזמנה שלי עוד לא נעשתה כך שיכולתי לערער עליה, וזכותי המלאה היתה לדרוש שינוי, אך האגו התערב. הוא לחשש לי בקול זדוני "אם עכשיו תשני את ההזמנה ותהיי כל כך לא החלטית, מה יהיה הדימוי שלך בעיניו? תהיי חזקה ותעצמי מאחורי דברייך!". העצוב שבדבר הוא שבסך הכל ניסיתי להראות נורמאלית ולא לעשות ברדקים. בטח שלא ניסיתי להרשים את המוכר משום שמצא חן בעיניי, גם אם זה היה ילד, זקנה או כל אדם אחר, הייתי מתנהגת באותה דרך מגוכחת.
אז יהיו שיגידו שכלפי חוץ אני נראית בסך הכל סנובית ואגואיסטית שאיכפת לה רק מעצמה וכלל לא מסביבתה עד שהיא לא חייבת להסברים לאף אחד על דבר זה או אחר, אך בעיניי האגואיסטיות שבי הפוכה, היא הפחד של איך אני נראת בעיני אחרים, פחד שלא מאפשר לי להיות משוחררת כדי לקבל את הזכויות המגיעות לי.
נתתי דוגמא על מקרה אחד. יש בינו לבין רצוני להודות לחברה של אמי הבדל גדול, אך אני רואה את הדמיון בדפוס ההתנהגות שלי. אם היה בי מספיק ביטחון עצמי, כבר מזמן הייתי מודה לה שוב, אומרת שאני לא בטוחה שהבהרתי לה עד כמה היא עוזרת לי, אבך האגו הגדול שלי חוסם בפני את האפשרויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
