ביום שלישי אני יוצאת לטיול שנתי, ובעקבות לחץ חברתי הסכמתי לצבוע את שיערי. זה לא שאני לא רוצה לבד, כבר כמה שנים טובות שאני רוצה לצבוע את השיער לשחור יפני עם קצוות כחולים, רק שעכשיו כשבאמת יש לי אפשרות - אני משתפנת. בטיול כל החברים הולכים לצבוע, המון ילדים מהשיכבה. זה יכול להיות מצחיק, לראות את תגובות המורים לאחר שיוודע להם שהשתמשנו בשירותים הציבוריים שלהם לצרכי צביעה. ולמרות הסכנה שבדבר, לא מזה אני מפחדת. אני די לחוצה מהתגובה של אמי כשאחזור מהטיול. היא מנעה ממני כמעט תמיד לצבוע את השיער, אולי מלבד קצוות סגולים פעם אחת. היא תתן לי עונש נוראי, המון שיחות מחמירות ומירור החיים. אני לא בטוחה שהמראה שווה את זה.
כשהתלבטתי בחנות עם לקנות את הצבע או לא, חברי דירבנו אותי ואמרו לי שאם לא אהיה נועזת עכשיו, מתי אהיה? בגיל שמונה עשרה? בצבא? כשאתחתן? ילדים? שיערות שיבה? עכשיו זה הזמן שלי ואני צריכה לנצל את זה. נכנעתי להם בהחלטה של רגע, אני לא ידעתי בעצמי וקיוויתי שהם ידעו להחליט יותר טוב בשבילי. שפורפרות הצבע לידי ואני עדיין מתלבטת. לצבוע או לא? הצבע כבר נקנה, עלה לי מאה שקלים. אני חושבת שכל הסיבות ללמה כן לצבוע מונחות לפני. רק דיעה אחת נוקבת של הורה מפריעה לי, דיעה החשובה עבורי יותר מכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
