שיכנעתי את עצמי שטוב לי והצלחתי לשכנע אחרים.
רע לי.
אני עומדת ברשות עצמי ולא מסוגלת לסמוך על אף אחד אחר, שומרת את סודותי לעצמי. אני חייה חים חולים. יש לי כיתה חרא שכולם בה הולכים לפי זרם דבילי וזאת כיתה חסרת מקוריות. מה שהכי עצוב זה שמדובר בכיתת אמנות פלסטית.
כולם הולכים לפי זרם, זרם ה"יחודיות" כל אחד כל כך מיוחד ושונה ולבוש בבגדי סבתא, סבא והבגד שהשכן זרק הבוקר ליד פחי הזבל השכונתיים רק כדי להיות שונים ונבדלים. מרוב השוני ביניהם כולם כל כך דומים! הולכים לפי זרם בדיוק כמו כולם, רק שהוא מחשיב את עצמו לחסר כל זרם. לעזאזל, תצאו מהאשליה שאתם כל כך מיוחדים! בא לי להקיא ממה שהולך בכיתה שלי.
תמיד היו לי חברים, אבל בקצב הזה אני אשאר לבד. אני לא מעודדת שום קשר ולא מנסה בעצמי לשמור על קשרים. אני נהיית גסת רוח ושופטת את כולם על ימין ועל שמאל. אני נהפכת לשעיר לעזאזל ואני רואה את זה קורה ומתהווה. אני אשאר לבד ואני אפילו לא מנסה לשנות את זה. מה שהכי עצוב זה שלא איכפת לי. נהייתי אדישה כלפי כולם. אני לא עצובה על זה, לא נעלבת, לא כועסת ולא מורדת. לא משנה לי למה יחשיבו אותי, וכך איבדתי תכונות אנושיות חשובות.
עכשיו, כשאני קוראת את הפוסט אני מזלזלת בו. הצלחתי לכתוב סיפור כיסוי מעולה. בבעיה האמיתית אפילו לא נגעתי, והפוסט לא מבטא כלום מלבד תסכול מתמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
