הסרט יוקרה משפיע עלי בתקופה האחרונה, אני מודה לך, רותם.
בזמן האחרון אמרו לי לעיתים דחופות שאני יפה, שמתי לב, ואני מתחילה להרהר בכך. זה התחיל ברותם ויוני, נמשך בשריקה ברחוב ונגמר בהתפעלות מופלגת מצד חברה של אשת אבי. "וואו! איך גדלת ויפית", אמרה החברה ואני שתקתי במבוכה. "היא בת חמש עשרה, זה הגיל של הפריחה" ענתה לה נטלי.
הייתי רוצה להאמין שאני יפה, אך זה בלתי אפשרי מבחינתי. אולי מוחי נעטם מהרגל חוסר ביטחון או שאני באמת מכוערת כפי שדימויי העצמי אומר לי מדי יום. החיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר נסבלים אם הייתי חושבת שאני יפה, הייתי יכולה להחצין את הרגשות האלו ולהתפרש בעיני הסביבה ליפה באמת. היופי הפיזי אינו משנה את דרך הראיה של בני האדם, אלא האופי דומיננטי בהסתכלות הממשית והחיצונית. שפיטתי בעצמית באה בתקופות, בתדירות משתנה והפכפכה. יש ימים שיותר קל לי למצוא את היופי מסתתר, ויש ימים שהמשימה בלתי אפשרית. אני תמיד מנסה להסתכל על עתמי באור חיובי וקשה לי עם זה. ערכי העצמי שואף לאפס, ומראהי אינו תורם במיוחד ברצוני למגמת שיפור. ואולי אני סתם מקשקשת, התדירות בה אמרו לי דברים חיוביים על המראה שלי דיי גבוהה, יכול להיות שזה מעיד על משהו, גם אם אני מתקשה להאמין.
הפוסט לא בא להתרברב במחמאות שקיבלתי, אלא לפרוק את שרודף אחרי כל חיי. אם הייתי חושבת שאני נראית טוב הייתי מסוגלת להיות שלמה.
אולי כדאי לי להיות מטבע כפי שכריסטיאן בייל מחזיק בידו, להיות נטרלית ולא יחודית, ללא יופי וללא כיעור. להיות חלק מהכלל, חלק מהמטבעות החופפים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
