האם אי פעם מישהו חשב על האדם כהה העור העובד בשביל סביו או סבתו? לא. חושבים לטובת הישיש המסכן והזקוק לטיפול, אך בחיים לא יחשבו על המטפל המסור, שעזב את כל חייו לטובת פרנוס המשפחה.
מדוע זה כך? מדוע אנו, היהודים מתנהגים כנאצים, חושבים שגזענו הוא הגזע הטוב ביותר ושהפיליפינים הם סתם חיות הנתונות לחסדנו? אנחנו יוצרים שואה בעצמנו! רואים את השונה כנחות.
היום, כשעברתי ברחוב, ראיתי פיליפיני בגיל העמידה סוחב סלים כבדים מאוד, כשזעה נוטפת ממצחו השחום. חשבתי עליו, לאן הוא הולך? לבטח לטפל בקשיש. תהיתי האם יש לו משפחה שהוא השאיר מאחורה, מפרנס אותם ומביא להם כל חודש כמה אגורות. ומה עם הילדים שלו? שרוצים את אבא שלהם בחזרה. מה אם אישתו? שיודעת שהכסף לה הוא שולח מספיק רק בקושי לחיים דלים, ומתגעגעת לאהוב ליבה, שאמר לה שיביא כסף הביתה ומיד יחזור, אך הוא מתעקב.
הפיליפינים לא נועדו לחיות בישראל, הם לא משתלבים בארצנו וכה חבל לי על העבדות שלהם. אני בטוחה שכשהיו קטנים, חלומם לא היה לעבוד בשביל ישישים חולים, אך אין באפשרותם להגשים את חלומם כמו כל אדם אחר, בגלל חוסר בהשכלה ועוני.
מצד שני, מה יעשו הזקנים ללא עזרת העובדים הזרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
