יום הולדתי התחיל בבכי. שכבתי לי במיטתי ובכיתי פעם ראשונה זה זמן רב. דקות ספורות לפני כן קיבלתי אסמסים מאיתן, שמתרץ לי ללא בושה עד כמה היה רוצה לבוא מחר לטקס הסיום של בית ספרי, אך אין באפשרותו. הזמנתיו לטקס משום שידעתי עד כמה אני הולכת להתבאס מכך שהטקס המקולל יוצא על יום הולדתי, ורק בו היתה ניתנת האפשרות לעודדי. התירוצים היו מעליבים, אך לא אמרתי כלום בנידון.
הטקס היה כישלון חרוץ, אפילו סולו הגיטרה בשיר "let it be" היה זיוף מחריד, ובכללי לאורך כל היום הייתי שרויה במועקה נוראית. היו שבירכו אותי ליום הולדתי, אך היה זה כאין אפס לאומת הסערה שחולל הטקס האיום.
חזרתי לביתי מדוכאת, ואמי ישר דאגה לי; מה קרה לביתה מלאת החיים? ובעיקר ביום הולדתה?! היא אמרה לי שהיא הולכת למקום כלשהו ושזה לא ענייני. בדרך היא התקשרה אלי כמה פעמים וסיפרה לי סיפורים מופרכים על דריסת דוב קוטב צפוני, הריגתי וניסיון לצאת חפה מפשע בתחנת המשטרה. (לידע כללי: דובי קוטב צפונים הנם החיה האהובה עלי, דובים ויונקי דבש.) אמי הביאה אלי את שלושת חברותי הטובות; פדון, חציל וזיגי. הייתה מאושרת, כמו שרק הן מסוגלות לגרום לי.
בערב דיברתי עם איתן, והוא הודה שלא רצה לבוא בלי קשר לתירוצים, הייתי גאה בו על יושרו. סיכמנו שהוא ישתדל לומר לי אך ורק את האמת, גם אם היא לא נעימה במיוחד, ואני אנסה להתמיד בסינון ילד מכיתתו שמציק לי וקשה לי לסנן אותו מטעמי רחמים.
רק בזכות חברותי הטובות ה-12 ליוני לא היה ביעות נוראי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
