תמיד כשאומרים לי "משעמם לי", אני מזלזלת. אני חושבת לעצמי, מה הטעם לומר דבר שכזה? דבר אשר לא קיים מבחינתי, ואם אין הוא קיים מן הרצוי שאסבירו לפי דעת בני האדם. שיעמום הנו רגש ריקני, כאשר אין דבר מעניין לעשות או לחשוב. לכן אני חושבת שאין דבר כזה. המוח עובד ללא מעצור ואין שום מצב שלא תהיה מחשבה אחת לפחות בראש ולא לדבר על מאות בבת אחת. מבחינתי, שיעמום הנו זעקת "אני צריך בידור", או "לא טוב לי", ובמקרה והאדם באמת ובתמים מרגיש שיעמום לפי ההגדרה המקובלת, מסכן האדם עד מאוד, הרי שראשו ריקני באופן מזוויע. המילה שיעמום מאוד פסימית ולא נעימה, לאני נמנעת מלומר אותה או להגיב לאנשים המצהירים שמשעמם להם.
כך יוצא שכאשר אני סתם כך יושבת לי בנוחות, ומביטה בדבר מוגדר או לא, איני חשה כלל בשיעמום.
לפני כמה דקות, הבטתי בכמה חפצים שהיו מונחים על מדף בחדרי, וחשבתי על הראיה, על העובדה שבזכות זה שיש לנו שתי עיניים, אנו מסוגלים לראות ראיה תלת מימדית והפרספקטיבה שלנו הרבה יותר נכונה. חשבתי על המרחק בין חפץ אחד לשני, את קו טישטוש בין העיניים ועוד. לבסוף הגעתי למסקנה שאני מסוגלת ליצור כל כך הרבה תיאוריות חדשות ונכונות לו היה לי את הזמן לכך.אין אני מתיימרת להיות איינשטיין, אך אני חושבת שהייתי יכולה לתרום לעולם המודרני בכל כך הרבה מובנים בתחומים שונים ומגוונים. לצערי אחד הדברים החשובים להתקדמות הינו הידע, הכוח החזק ביותר והנדיר בצורה מייאשת, ובגללו, סיכויי להתקדם בצורה כה ענקית, קלושים. בבית ספר אני לא מבריקה ולא מוצאת עניין בלימודים, ואני חושבת שהייתי יכולה להתקדם רבות כל עוד היו נותנים לי אפשרויות למידה מגוונות יותר, ובפחות כפיה. אולם, כיצד אוכל לשלול תיאוריות ידועות כל עוד איני מכירה בהן? והדרך היחידה להכירן הנה בעזרת למידה בלבד, גם אם מוחי מסרב לשתף פעולה. אני מניחה שהIQ שלי מעולה, אבל בלימודים עצמם אני ממוצעת. אני יודעת שאני יכולה ליותר אך אין בידי המוטיבציה הדרושה, והיכולות להשתלב במסגרת אצלי בעייתיות. לפעמים אני לא מסכימה עם הדרך בה בני האדם סוללים את דרכי הבאים, זה מקדם אנשים מסויימים ומאט אחרים, כמוני. אם רק היה לי יותר זמן לחשוב, הייתי מגיעה לגדולות
לסיכומו של דבר, במקום לחוש בשיעמום אני חושבת דברים מופרכים בתקווה להעלות לי את הביטחון העצמי.
ולעניין אחר, היום הייתי בים וקיבלתי לדעתי מכת שמש, ולכן אני לא מפוקסת וחושבת מחשבות משונות. בכל מקרה, אני עדיין לא סגורה אם הים תרם לי או גרע, הרי אין אני אוהבת את הים מלבד הגלים וקול התנפצותם. החול המלוכלך, המגרד ושנדבק לכפות הידיים כך שאיני יכולה להזיז שיערות שנכנסות לעיניים בשל הרוח החמה והשורפת. זוהי רק דוגמא אחת לגועל שמשרה בי הים בקייץ, ואני לא בטוחה שאחזור לשם בכמה חודשים הקרובים. לאומת כל הרגשת האי נעימות, אני אוהבת את החברה בה אני נמצאת, והיה מאוד נחמד להיות עם כולם בים, לצחוק ולהינות. החבר שלי (כן, מסתבר שיש לי אחד כזה), ואני עדיין מתביישים זה מזו בדרך מסויימת, והמקסימום שלנו זה חיבוק, אך זה עוד יעבור וניפתח יותר בהמשך, אני בטוחה. ישבתי לידו על הדשא בים ועשינו היכרות לעומק, על המשפחות והמקומות בהם היינו. הסתבר לי שכאשר היה רק ידיד שלי בקושי הכרתי אותו וההגדרה שלו כ"חבר" עוזרת לנו להכיר באמת אחד את השני.
אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בו, זו רק התחלה ויש לי הרגשה שזו הולכת להיות זוגיות מבטיחה. בזכותו הבנתי שהרגשות שהיו לי כלפי ג'ייקוב לא היו אמיתיים, ושמדובר פה רק במחשבה על איך היה אילו היינו חברים, ושלא באמת אהבתי אותו. להינות ממחשבה זה לא דבר שמחזיק לאורך זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
