New Perspective

כאשר אדם שוכב, בעיניים נסגרות לסירוגין, קול חלוש ומבט שכל כך רוצה להמחיש את הקושי הנוראי שאותו אדם שרוי בו, אני לא יכולה שלא להתעצבן. רק חסר שיהיה כתוב על המצח אני מסכן וצריך חיבוק. אתם יכולים לרחם עלי קצת, לשם שינוי? אך המשפט גדול מדיי על מנת להיכתב על המצח, לכן הקדוש המעונה מסתפק במבטים ותנועות גוף בלבד.

אני, גם אם הייתי במצב "סופני" כמו שהוא החשיב את עצמו, בחיים לא הייתי מראה זאת. הייתי מתגברת על זה ולא מחצינה את הרגשות. אני שונאת את הרחמים העצמיים שאנשים מעבירים לחברה. עלוב נפש זה הכינוי היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שמתאר אותו.

יכול להיות שהוא השיג את הרחמים שלי כלפיו. לא בגלל ההצגה, בגלל החולשה שלו. ואולי אלו כלל לא רחמים, רק זלזול.

אני רק מקווה שהוא לא יודע שמדובר בו.