כרגע היה לי סיוט, שלא התחיל כאחד כזה, אבל סופו יצר לי בחילה רצינית.
אני בדיוק לפני מסיבה, הערב, יום הולדת לידיד שלי, וחלמתי על זה.
החלום התחיל שכך שהייתי בבר\מסעדה\לפני דלפק כלשהו בחצר, לפני שכולם הגיעו, וחיכיתי. השעה היתה כבר מאוחרת והיה חושך שרק כמה פנסים והמקום האירו. חיכיתי זמן רב וראיתי אנשים באים, הולכים, וקבוצה של נערים, שבדרך כלשהי ידעתי שהם המוזמנים למסיבה, גם אם לא הכרתי אותם. בשלב מסויים ישבתי איתם, על כיסאות ליד הדלפק וצחקנו. היה נחמד, והסתבר שליד הבר ישנו הבית ספר שלהם ומשם יצאה חברה של אמי, מדריכת ג'ודו בבתי ספר יסודיים. היא הלכה עם שלוש רגליים, שתי רגליים נעלו נעליי פשיצים לבנות עם לקה, והרגל הנותרת עם נעל שפיץ בסגנון אחר ושחור. משום מה לא נכנסתי לשוק מהמראה המוזר, כאילו הדבר היה בגדר הרגיל, למרות שתמיד ראיתי אותה רק עם נעליי ספורט פשוטים. היא החזיקה מלא שקיות לבנות מכל צידיה ובהן בגדים ונדמה היה שהיתה אותם בקניון כלשהו, לפני דקות מספר. היא יצאה ואמרה לי שלום, אמרתי חזרה, והיה נראה שהדבר טבעי ביותר, שבמסיבה היא תצא פתאום, כשהיא לבושה ונראית כה שונה מן המציאות, ומלמלה לעצמה שהיא כבר צריכה להחליף נעליים, למרות שבמציאות המראה החיצוני לא היה דומיננטי בחייה. (אני אישית מעדיפה את המראה הריאליסטי והפשוט). היא הלכה והשאירה לי חגורה חומה וממנה יצאו כמו חרוזי נחושת שרשרשו בצליל עדין. כולם אמרו לי לחגור את החגורה, ושמתי אותה מעל מכנסיי, שהיו מופשלים ולא משנה כמה רציתי וניסיתי להסתיר את עצמי, ראו כל הזמן יותר מידיי, האחוריים והמותניים. אני זוכרת רגע בו כולם צחקו מזה, אמרו לי לחשוף עוד, אבל אז זה נגמר, כאילו לא התחיל, ומכנסיי היו במקומם הקבוע. לפתע שמתי לב שכל האורחים הלכו, ואז הופיעו היחידים שהכרתי שם, איידי ובובצ'יק והאחרים מאחוריהם. הם אמורו לי שצריך להתקדם, אבל לא יכולתי, כי ראיתי שנעליי לא היו עלי, ועד שנעלתי אותן, הם כבר הלכו ונאלצתי להדביק את הפער בריצה. מאותו רגע, אני לא זוכרת הרבה, כחורים שחורים בזיכרון החלום, אבל אמשיך מהנקודה הבאה הזכורה לי. היינו במבנה או דירה לא מוכרת, אני לא יודעת איפה ומה הקשר שלי אליה, אבל היה שם נער שישב על מיטה זוגית, ונראה רגיל אבל יפה, ללא ייחודיות שאני יכולה לזכור, רק נער. על כיסא משרדי ליד לפטופ ישב ג'רייס, שהוא אדם שהיה איתי בפרוייקט יזמים צעירים למען הדו קיום (ערבים יהודים), שניסה לצאת איתי כמה פעמים בהן התחמקתי, עד שהבהרתי לו שאני לא פנויה כרגע באופן נפשי לחבר (גם אז אהבתי את ג'ייקוב, אני אוהבת אותו שנתיים בסתר ומעולם לפניו לא הייתי מאוהבת). ג'רייס התקרב אלי, והסתייגתי ממנו, התרחקתי, והוא התחיל לשאול לסיבת המצאותי בחדר. אמרתי לו שבאתי לצייר, התיישבתי על כיסא והתחלתי לצייר. הנער שישב על המיטה נעלב ממני, כי לא אמרתי לו שלום, והרי לא הכרתי אותו לפני כן. ניסיתי לעודדו, חיבקתי אותו, והוא נישק אותי. תחילה הייתי מופתעת מכדי להגיב, אחר ניסיתי להפסיקו אך נהינתי מידיי, והוא משך אותי להיות עליו על קצה המיטה הגדולה, כשרגלי בין שתי רגליו. אני זוכרת שהרגשתי את מבט ההלם של ג'רייס על גבי גם אם לא ראיתי את פניו, וישר הפסקנו. הפניתי את מבטי אל ג'רייס והוא התנהג כרגיל, היה אדיש לפעולה שכרגע הבצעה. שאלתי את הזר שכרגע התמזמזתי איתו, אם עכשיו הוא מרגיש בסדר ולא נעלב ממני, והוא אמר שלא, אז קמתי ממנו. מאז שוב, עניין הקטעים הלא זכורים, והמקום הבא שהייתי בו היה חצר בית ספר לא ידוע, אני מניחה שבית הספר שליד הדלפק, למרות שהבית ספר נראה דומה מאוד לבית ספרי הנוכחי. היו שם אנשים מבוגרים, ואני ישבתי מולם, היינו במסדרון הארוך שמתחיל מהכניסה לבית ספר. הייתי עם אבא שלי, והוא בדיוק קם ללכת, אני מניחה שלשירותים, ושמעתי אותו עולה, צעד צעד לשירותים, כל צעד הדהד באוזניי, ובצעד החמישי שמעתי קול חזק של נפילה ואותו צועק בקול עמום וחלוש "אווווי" ולאחריו הגיע "אאך" יותר עדין, עצור מכאב. נשערתי יושבת על הבטון, רועדת. אני לא זוכרת כמה זמן, אם זה היה כמה שניות או דקות ואולי אף יותר, אבל אני זוכרת שהרעידות היו חזקות, ושכל גופי כאב וחום גופי צנח במהירות. בשלב מסויים קמתי, מדדה לעבר החדר ליד, כמו לובי וממנו יוצאות המדרגות. רק הבטתי ומהר חזרתי והתחלתי להתייפח, אך אף צליל לא יצא מפי מרוב הסטריה. אנשים הסתכלו עלי ולא הגיבו, המשיכו לדבר. ידעתי שאדם מסתכל עלי, כשלושה מטרים מהמקום בו ישבתי, גם כן על הבטון, וגם הדמות לא זזה. התמונה שראיתי על המדרגות היתה אבי, מוקף בדם, הנוזל על המדרגות, שרויי על המדרגה השלישית רפוי איברים, כשאחיות ורופא סביבו, לא עושים כלום והוא גונח בכאב.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי במיטה, ראשי ללא כרית, וכל גופי המם מכאב.
ישנו אירוע מעברי, שאני מניחה שחלומי הושפע ממנו. זה היה כשהייתי קטנה מאוד, שלוש וחצי, ואבי אז גר בבית הראשון ששכר לאחר הגירושין. הייתי חולה מאוד, נראה לי שזו היתה שפעת, וישנתי בחדר קטן מאוד, מרפסת שהפכו אותה לחדר. באמצע הלילה התעוררתי עם בחילה נוראית וצעקתי לאבי שיביא אותי מהר לשירותים, לאסלה, להקיא. הוא רץ לחדרי, אסף אותי בזרועותיו בתנוחת עובר ורץ לשירותים. בדרך לא יכולת להתאפק והקאתי על הרצפה לפניו, והוא החליק על הקיא עם ראשו קדימה. הייתי בזרועותיו, שנחתו על הרצפה ונבלמו על ידיי מרפקיו. הוא הגן עלי. כאשר הוא קם, והעמיד אותי, ראיתי טיפות דם ענקיות (כנראה ביחס לגודל הקטן בו הייתי), על הרפצה. הסתכלתי עליו וראיתי דם מתפשט על חולצתו ונכנסתי לפאניקה, התחלתי לבכות וראייתי הטשטשה, שמעתי אותו מנסה להרגיע אותי. מאז אני לא זוכרת, אני משערת שהוא הזמין מישהו שיהיה איתי והוא הלך לבית חולים שיתפרו לו את המרפק, אבל אני לא זוכרת מעבר למראה הדם, עד היום.
עד אז, תמיד אבא שלי היה הדמות החזקה בחיי, אף פעם לא נופל, לא כואב לו לעולם אבל מאז, עברו עלי כמה חודשים של זהירות (אך לא לתמיד, עם הזמן בניתי לעצמי מחדש את דמות אבי כחזק כל-יכול).
החלום החזיר אותי ישר לאותה נפילה, וזה מראה לי שגם אם אני לא תמיד נהינת מהבחירות שלו, גם אם הוא יכול להיות מעצבן ויחסו אלי לא הוגן, תמיד אוהב אותו ואדאג לשלומו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
