סוף שבוע גרוע.
הבן דוד שלי, יהונתן, מהולנד, בארץ, ונחשו מה? הוא לא יודע עברית. מפטפט בקולי קולות בהולנדית, על דברים לא חשובים שנראים כאילו משהו מכאיב לו, מציק לו ודברים שחייבים לעשות בדחיפות! והאבא שלו אפילו לא מתרגם, כך שאני נלחצת כל פעם מחדש.
ניסיתי לעשות לו שקמח, והוא לא החזיק בי וכמעט נפל עם הראש על הריצפה. עד כמה חסר יכולת הישרדות יכול אדם להיות?! אז התכופפתי ככל שיכולתי כדי שיפול לכיוון השני, והסנטר שלו התנגש בגולגולת שלי. הוא התחיל לצרוח ברחוב בקולי קולות. כמה נחמד, בהתחשב בעובדה שהיינו לבד ברחוב והוא תוך כדי צרחות ניסה לרוץ לכביש, הדבר הכי בטוח בשבילו.
ציירתי ציור, והוא מחק ממנו פס ענק, הסברתי לו שלא עושים את זה, והוא רץ בבכי לאבא שלו, עודד. אחר כך הבנתי מאמא שלי ש"הוא חושב שאת כועסת עליו!" יופי אמא, גילית לי את אמריקה!
הוא פשוט בלתי נסבל!
אולי דיי כבר עם התגובות בסגנון "אני לא אגיב כי את לא רוצה", כי בזה אתם מגיבים, חכמים גדולים, או תגובות שאומרות על כמה אתם אוהבים אותי, כי אני לא צריכה אהבה או ניחומים עכשיו, רק לפרוק. כשאני כותבת, אל תגיבו. בסוף אהפוך את הבלוג לפרטי רק כדי שלא יגיבו לי.
אל תגיבו.
אני צריכה אנשים מצחיקים בחיים שלי, לא אנשים שאוהבים אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
