היום היה אחד הימים הכי סיוטיים בכמה שנים האחרונות.
זה התחיל לפני כמה ימים, כאשר ילד אחד, נקרא לו בן, התחיל להציק לי. לומר עד כמה שהוא אוהב אותי, ביקש ממני לחבק אותו ועוד, העיקר לעשות ממני צחוק מול החברים הערסים שלו. אני, כמו תמיד, התעלמתי בזלזול. היום בהפסקה, הוא והחברים שלו הגיעו, התאספו סביב שולחני בכיתה בו ישבתי, והתחילו לומר "אוהבים אותך, אור", בצורה מחליאה. התעלמתי והמשכתי לצייר את הציור עליו עבדתי כל השיעורים עד עכשיו, אבל הם המשיכו, התנהגו אלי כאל שעיר לאזעזל שלא יכול להחזיר. וזה לא שלא יכולתי, לא רציתי לרדת לרמה שלהם. טעיתי. הייתי צריכה לעצור את זה לפני.
אחד הערסים המגודלים שבחבורה זרק עלי ספר, ובלהט הרגע זרקתי אותו עליו בחזרה. הרגשתי איך ראשי מתחמם מהמכה הכואבת, והתרחקתי ממקומי, רחוק, לפנים הכיתה. אף אחד לא עזר לי, הגן עלי, זה היה משפיל.
חברה שלי התחילה לומר עד כמה ש"הוא לא שווה את זה". איך זה אמור לעודד אותי ולעזור לי? מה אם רציתי להיות לבד? על מנת להראות "גיבורה", ובכל מקרה,היא היתה אמורה לעזור לי שם! כשהייתי מול כולם! אמרתי: "את מה הוא לא שווה? אני לא מייחסת לא שום דבר ואין מה שיכול להיות שהוא לא שווה אותו", אבל בפנים, זעקתי מבושה.
התחיל שיעור אנגלית, כל השיעור כתבתי שורה אחר שורה FuckFuckFuckFuck, וכל הלאה. זה באמת עזר, אבל לא מספיק. במהלך השיעורים בן שלח לי נשיקות באוויר, להמשיך לנסות להרשים את החברים שלו, ואני התעלמתי. כשהוא קלט שאני מתעלמת הוא התחיל לבקש "סליחה" הכי לא מתחרטת שיכולה להיות, והמשכתי להתעלם. בסיום השיעור, המחנכת, שהיא המורה לאנגלית, ראתה את הציור שציירתי ממקודם, והתלהבה. לא היה לי מצב רוח לזה אז התעלמתי עד לרגע שבן לקח את הציור מהידיים שלה. באיזו רשות?!
קמתי מכיסאי במהירות ויצאתי מהכיתה בסערה, בעודי צורחת: "שלא תעז לגעת!". ראייתי הטשטשה מגל הדמעות שעמד להתפרץ כאשר התקדמתי במהירות לשירותים. הבכי התפרץ לפני שהגעתי לשירותים, ומהר ננעלתי בתא אמצעי כלשהו.
קטע שכתבתי מהפלאפון בזמן השהות שם:
אז כן, הצלחתי להתאפק שעה שלמה, ישבתי בשיעור ולא נתתי לאף אחד לראות אותי נשברת. אף פעם לא נשברתי מולם ובחיים זה לא יקרה. עכשיו צלצול לשיעור ושמעתי את קולה של חברתי קורא לי שהן חוזרות לכיתה, לאחר קריאות רבות בסגנון "אור, את פה?" שמעתי חברה נוספת לוחשת "היא שמה, היא שמה." לא הגבתי. נשארתי בוכיה ברצפת תה השירותים המצחין. מדי כמה דקות פרץ דמעות מחודש שטף את פני. הן הלכו. כך ישבתי לי בדומיה עד ששמעתי קולות מחודשים ודפיקות על הדלת. לא היתה לי ברירה ואמרתי "לא" חלוש, למרות שבקושייכולתי לדבר זו היתה המחנכת. הלך עלי. שמעתי ברקע את החברה שלי ולא האמנתי עליה, היא קראה לה! הלשינה! הן דיברו על לפרוץ את הדלת אז מיד פתחת. הן ראו אותי בוכה, הן ועוד ילדה מהשיכבה. הבושה. אביטל פצחה בסדרת שאלות כמו מה קרה, מי גרם לזה, האם זה בגללה שראתה את הציור ועוד. לא שיתפתי פעולה. אמרתי לה שאני רוצה להיות לבד ולבסוף היא עזבה אותי, לא לפני שביקשה ממני לדבר איתה בשעת "שיחות אישיות." ומה היא תיארה לעצמה?! שאתחיל להתבכיין ולהלשין על האלימות וההשפלה? נעלתי בשנית את דלת התא, צנחתי על הריצפה הקרה, והבכי לא נגמר.
סומנתי בבית הספר כמופרעת קיצונית. עכשיו משגיחים על כל צעד שלי. חשבו שבשירותים אוכל לפגוע בעצמי. לא איכפת לי, דאמט.
אל תגיבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
