בקרוב תהיה לי אחות. גם אם היא תהיה חצי אחות\אחות חורגת, אני מאמינה שבשבילי היא תהיה 100% של אחות אמיתית.
זה לא קשור לאבא שלי או לאישתו, שרוב הזמן אנו לא מסתדרים, מדובר פה ברגש אחר לגמרי, רגש שכנראה מרגישים רק לאחים. מעולם לא היו לי אחים, אז איני יודעת בוודאות איך ההרגשה, אולם אני כבר מרגישה שנקשרתי לעובר. נטלי, אשתו של אבי, לא מייחסת לי חשיבות גדולה בחייה של ביתה הבכורה (בת המינוס שלושה חודשים), ולא איכפת לי, זכותי להיות נוכחת בילדות שלה.
כאשר אני חושבת על אחות חדשה, אני רואה חלון הזדמנויות. הזדמנות לעצב אותה וליצור לה עולם טוב, הזדמנות ללמד אותה מוזיקה מהי, הזדמנות לתת לה 'אגו' משל עצמה, כאשר אנו אלו המעניקים לה 'סופר אגו'. יהיה מעניין אותי לראות כיצד או עד כמה ה'סופר אגו' משפיע על ה'אגו' לאומת ה'עיד'.
בקלות אני יכולה לדמיין את עצמי מרימה אותה על ידיי שעות, כפי שרק תינוקות אוהבים, משחקת איתה ומדברת איתה.
מדמיינת שכשהיא הופכת לפעוטה קטנה, אני מביאה לה מתנות וצעצועים חדשים, מקשיבה לטיפופי רגליה השמנמנות על הריצפה.
דבר אחד מעציב אותי; עכשיו אני בת חמש עשרה, וזה לא נראה לי גיל גדול כל כך, אך מה יהיה כאשר היא תגיע לגיל הזה? אני אהיה כבר מבוגרת, גיל שלושים, ואף יותר קרוב לעכשיו, מה יהיה כשהי תהיה ילדה קטנה בת ארבע, ושישאלו אותה בת כמה אחותה היא תגיד "בצבא". אהיה פחות אחות ויותר אמא\דודה בשבילה. מצמרר לחשוב, אבל אפילו עכשיו יכולתי להיות אמא שלה. אני רק מקווה שלאחר לידתה נטלי תרצה בילדים נוספים. היא יכולה להרגיש בדידות בין "הגדולים שלא מבינים כלום!".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
