שכשאתה פוגש אנשים בפעם השניה אתה מגלה דברים שכנראה בפגישה הראשונה הדחקת או לא יחסת להם חשיבות, ובפעם השניה זה מתעצם? כשנופל האסימון? כשאתה רואה את הפאקים של כל אחד?
זה מה שקרה לי היום, כאשר הסתובבתי עם חברי ילדות, שקשורים אחד לשני דרך סיפורי העבר, שיחות בסגנון "ההוא שאמר ש...", שמי שלא היה נוכח באותו זמן לא יכול להיות מעורב. מצאתי את עצמי בערב שאמור להיות מהנה, שותקת. כל הזמן שותקת.
הרגשתי דבילית, שכאילו אין לי משהו חכם להוסיף, למרות שידעתי שזה לא מה שמשנה, החכמה. מדובר כאן רק בזיכרונות לא לי.
בכמה פעמים הראשונות שנושאי השיחה היום היו נוסטלגיה משותפת, ניסיתי לברר על מה מדובר, אך הם לא ענו לי ממש על התשובה, ובפעמים האחרות התייאשתי ושתקתי, דבר בו אני כה מורגלת כבר. חשבתי שזה וודאי נותן להם את ההרגשה או שאני חושבת לאט, או בכלל לא חושבת וסתם בשקט כי אין לי מה להוסיף. זה היה מתסכל.
זה מוזר, כי מהפגישה הראשונה היה לי רושם חיובי הרבה יותר עליהם, ובשניה זה לא השתנה או משהו בצורה קיצונית, כשאני משחזרת את הפגישות, הבנתי שזה היה שם, בפגישה הראשונה, והתעלמתי בתת מודע כנראה.
לא היה לי דיבור איתם, ולא נראה לי שמדובר בגסות רוח מצידם, חוסר התגמשות מצידי או גורמים אחרים. לא היתה כימיה ואין בזה כל פסול, רק חבל.
כך ביזבזתי ערב שלם ונשארתי עם מועקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
