החיים נמשכים.

הם תמיד נמשכים, גם כשלפעמים רוצים לקחת נשימה עמוקה, לעצור ולתכנן.

הזמן עובר.

דברים הם לא כמו שהם נראים, או לפחות כפי שהם נראו לי.

לא התקדמתי.

אני עדיין במקום שבו אין הנאה, אין עניין, אין רצון להמשיך.

עדיין לא יכולה לשחרר, כי ברגע שאעשה כך, אאבד שליטה.

אז אני ממשיכה להיאחז, בלי עניין ובלי רצון.

כורח, זה מה שגורם לי להמשיך.

המציאות שלא מאפשרת לי לעשות כרצוני, שלא מאפשרת לי לברוח, אף על פי שזה הדבר שאותו אני רוצה כרגע, שנראה לי הכרחי עבורי.

אני לא יכולה להחזיק את עצמי לנצח, אף אחד לא יכול.

יש לכל אדם מגבלות, ושלי הן די ברורות: אמנם החזקתי מעמד עד היום, אבל בקלות אני יכולה להגיע לקצה גבול היכולת שלי, בקלות אני יכולה להתרסק.

שום דבר לא משתנה.

הדיכאון לא עובר, הוא לא נעלם, הוא כאן ואין שום סיבה שהוא יעזוב.

הייתי רוצה לתת לו סיבה לעזוב, אבל ככה זה, אף אחד לא באמת שואל אותי, זה מצב קיים.

הבדידות מלווה אותי, וכמה שהייתי רוצה להיפטר ממנה, גם כאן, אף אחד לא שואל אותי, דעתי ורצוני לא ישנו את המציאות.

חשבתי שאני בדרך הנכונה.

שאיכשהו, אני מוצאת את הדרך, שאני מסוגלת לעבור את התקופה הקרובה.

זה קשה, ואולי זה קשה כי השליתי את עצמי שאני אעבור את זה לבד.

זה מתסכל, זה הורג, זה מכאיב לדעת שהמציאות לא תשתנה.

כל יום שעובר הוא יום מבוזבז, כל יום שכזה מרחיק את הסיכוי לשינוי, וההבנה של המציאות לא הופכת את זה לקל יותר.

זה לא מה שחשבתי שיהיה.

הרשיתי לעצמי לחלום שוב, הרשיתי לעצמי לקוות.

זו הייתה טעות.

אפילו הדברים המעטים שעוד יכולתי להגיד בכנות שאני נהנית מהם, הפכו לחסרי טעם בעיניי.

האדישות הזו, חוסר העניין שלי בכל דבר, מתישים אותי ומתסכלים אותי.

לא הייתי כזו, מעולם לא.

נשארו רק דבר או שניים שעוד מצליחים לעורר בי מעט עניין, ואני מפחדת מהאפשרות שגם זה ייעלם.

מעולם לא חשבתי שאני אהיה כל כך קרובה לאובדן השפיות.

על הקצה, ורק מעט חסר עד שאני אהיה מעבר לו.

אני יכולה להמשיך לנסות, אבל התחושה היא שהמציאות לא בידיים שלי, אין לי את היכולת לשנות אותה.

תחושה שזה הגורל, שזה מה שנגזר עליי מלמעלה, זה מה שכתוב עבורי.

איזו עוד תחושה יכולה להישאר כאשר המצב הזה נמשך כבר שנים, ואין ולו רמז לשינוי בעתיד הנראה באופק?

אני מאשימה את הבדידות.

כן, הבדידות היא שגרמה לזה.

אילולא הבדידות, לדיכאון לא היה כוח שכזה.

אילולא הבדידות, לא הייתי מרגישה היום שאני על גבול אובדן השפיות.

המחסור שגורמת הבדידות גובה מחיר.

זה לא היה חייב להיות כך.

יותר מדי דברים השתבשו בדרך, ולא תיקנתי, אולי לא יכולתי לתקן, ונשארה המציאות הזו.

מציאות שאני לא רוצה בה, מציאות שאני לא יכולה לשנות.

רציתי להתקדם, אבל נשארתי באותו המקום.