ערבוב חומרים. הימים שלי נוזלים לתוך סידקי זיכרון, אני שוכחת אפילו לספור. אבל בבקרי חמישי אני נכנסת ליומן בפלאפון, לראות עוד כמה זמן עליי להחזיק את המחשבות שלי בתוכי. ושוב השבוע מסרב להסתיי
ם, העקשנות של הזמן נוראית!
בשבתות אני שולחת מבטים לפרחים שהשארת, מתמכרת מחדש לשירים הישנים שפעם היית מנגן לי. בימי שני אני נוברת בכוונה למצוא כל דבר שניתן לשלוח אלייך ובעיקר כזה שיספק לך בית - הבזק אור שלא יטבע בתוך העשן.
איכשהו... הלב המשוגע שלי הופך מולך - להגיוני.
רציתי לספר לך על לילות ארוכים שמסרבים וימים של שגרה מחייבת, מעייפת - שטובה לי ולפעמים אני רעה לה.
אני עוד לומדת להיתעורר לחיים מפוכחים , לא להפר הבטחות, לא לאחר לחלומות, רק המחשבות עוד נותרו מהססות במקומי.
בסוף החודש אני נזכרת איך שפעם היינו מספיקים לפחות חודש של חיוכים.
לפני כמה ימים נכנסתי לחדר שלך בהיתרגשות, אבל הקירות היתומים החזירו אותי אל הריק.
אז התחלתי - טיפות של צבע... נמשכות ונמשכות מן המכחול אל הקיר שבחדר שלי...ו נופלות ,נופלות עד אלייך.
ארבעים ואחת סיגריות , עשרה שוטים סמירנוף, שמונה כוסות קפה, ארבע ראשים, ליטר וחצי קולה, חצי שעה בתור, שעתיים של פסיכולוג וכדור אחד שנשבע לי שיעזור. רק ככה מבריאים.
על בכי של חמישה עשר דפים - כתב גדול, דומה לשלי, שורות צפופות. קראתי שוב ושוב את מי שאני בעינייך, הייתי שבר ואתה קורא לי נשגבת.
ובכל שבר ברור היה לי תמיד שהייתי מסתתרת תחת ידייך, מתפרקת לרגלייך, עד למעידות שהרגישו אינסופיות, עד שהשירים שהלחנת לי הפכו למשפטים בודדים, קטועים. עד שדבקת בי ואיימת לקבור אותי תחתייך. עד למילים שניכתבו על הקיר בזעם, עד למשאלות מוות. - ומתתי לידך לא פעם אחת. עד לחפצים שהוטחו ברצפה ומראות מנופצות.
כמו הילדה שאני.
והיום אני מתייאשת ...אבל רק לעתים, חוזרת הביתה ושותקת עד שינה, או עד הבוקר הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
