הזמנה אל תוך הבור

אובססיות סטיות והתמכרויות הן המצאה של חולי שליטה

שניסו למצוא דרך להגדיר את הדרך שלהם לאבד שליטה.

כל החיים שלנו סובבים סביב גבולות

שהן בעצם שליטה של מישהו

או משהו

עלינו.

לכן ברגע של שחרור מוחלט

מרגיש כל כך פשוט

להיות מחוסרת גבולות.

היא הייתה הסוד שלי.

היו לה עיניים נוצצות כאילו משהו עולה בלהבות בתוכה, וכשהייתה קרובה, הרגשתי איך הריאות שלי מתמלאות בהתרגשות בריח הזה שלה. ריח שאף פעם לא הרחתי עוד.

כאשר נפגשו מבטינו לראשונה, קראתי לה לבוא. היא נראתה מעט מופתעת, אך מיד ניגשה אלי. המבט שלה היה כה מלא סקרנות שהרגשתי איך היא גומעת את המחשבות שלי לתוכה עוד לפני שהוצאתי מילה.

"העיניים שלך מחייכות אלי" אמרתי לה וראיתי איך החיוך המובך-מלווה בגומות הקסם שלה התגנב לו. היא הודתה לי והמשיכה להביט בי. כמה אומץ וכנות יש בה. רציתי שתגמע גם אותי לתוכה.

הזמנתי אותה לחיבוק שלי והיא נעתרה מיד. נראה שהייתה זקוקה למגע לא פחות ממני. הרגשתי אותה נמסה לתוך ידי ברוך והתמסרות אלוהיים כמעט.

נפגשנו בפסטיבל בשעת ערב לא מאוחרת, אני עבדתי בדוכן ולא יכלתי לצאת והיא הייתה פרפר חופשי ויפהפה שנח על פרחים ולוגם צוף מתוק מידי פעם. שמלתה הקצרה חשפה רגליים מלאות אך חטובות ועורה נראה לבן ועדין כמו משי.

רק רציתי לשאול אותה, אם אוכל מעט בחוצפה לבקש ממנה משהו. כמובן שלא הייתה חייבת להסכים אך ללא היסוס היא נעתרה מיד.

העולם נע בקצב מואץ בתוכי

עד שלפתע נוצרת עצירה. כמו יש בי קול שאומר 'עכשיו יותר מידי'.

הכל ממשיך להסתחרר תחילה אבל הגוף דומם,מתבונן במתרחש בדרך לרגיעה המיוחלת.

כשמסתובבים ומסתחררים אין פרטים בודדים,

כי אם נוצרת אחדות מעורפלת של צבעים

ואז בעצירה נוצרת התמקדות

ביופי הייחודי של הפרטים הקטנים.

השילוב ביניהם הוא יצירה אלוהית.

איך ידעת אותי

כשהאדמה רעדה

החומה נפלה

כשהתייתמתי

איך ידעת אותי אז

כמו הייתי מילים על דף

משתפכות לכדי משפטים

מחביאים בתוכם סודות

שרק מוח רגיש יוכל לפצח.

איך נגעת בי אז

כשסערה הפכה את העולם מבפנוכו

היינו גלים סוערים

מסעירים

הלמות הלב הפראיות שלנו

הרעידו את השמיים הצבועים

בצבעי אדום ודם.

איך ידעת אז

ללחוש מילים 

לגרום ללב שלי להתפקע

להתפרע

כל מה שרציתי היה

רק אותך

משחק אסור

זה פיתוי מקודש

של נערה יחפה

עם מבט מלוטש

מגע אסור

סערה מתפרצת

לבה מדמם

במגע היא שורפת

זה איחוד מסתורי

אדמה שנפתחת

מים זורמים

נאמנות מתפצחת

חוקים לא יאים לה

הבטחות לא ידעה

קיום מסתורי

בינו לבינה

סודות מסעירים

והיא רוקדת

נעה

כאילו לא ידעה את האדמה

תחת רגליה

וכמו אויר

ממלאת את הריאות,

עד אשר מלאו

והתרוקנה

רגע אחד אני נשרפת בגיהנום המחשבות שלי. רגע לאחר מכן מתענגת על הרכות הקטיפתית שבה הן עוטפות אותי.

זכרונות מתוקים, אסורים, אפלים. משחקים בחושיי ומעוררים אותי.

פגיעה באמון, ציפיות שלעולם לא רציתי ללבוש. אם אפשוט אותן אאבד את היקר לי מכל. אם אלבש אותן אאבד את עצמי.

משחקים באסור ומותר,

האסור הוא תפוח בשל ועסיסי,

המותר שומר על יציבות שקטה ונינוחה, או כך לפחות נהוג לחשוב.

לפעמים אני נעה ביניהם, רוקדת ריקודים אסורים ואז שבה,

להתכרבל בתוך המותר האהוב.

כמה מזל

שאל הראש שלי רק אני יכולה להיכנס.

וככה לעיתים

לפתע פתאום

פורצות ממני מילים

שאין להן סוף

והן לא מתפסקות כראוי

ככה פתאום

אני מתפרצת 

והופכת למילים

שופעת כאב

אוהב

בן רגע 

לבה בוערת

מסתערת על נשמתי

ואני

מתנגנת

בניגונים

במילים

בצבעים

באהבה

באמת

בסודות

בלחישות

שהן בעצם

צרחות חרישיות

שאין איש מבחין בקיומן

אני מתקרבת אל הסוף... של עוד תקופה שחלמתי זמן רב מידי שתחלוף.

והינה החלום שלי כה קרוב, שהוא מלטף אותי בלילות והמגע שלו פיזי כמעט.

הנה אני, ילדה שהבטיחה לכבוש את העולם,

שהבטיחה לעולם לא להיכנע, לא לוותר, לא לזרוק שוב הכל לפח.

הנה אני, שמה סוף לכל שגרת חיים משעממת, בינונית, לא מאתגרת ומתסכלת

מסירה מעלי כל מחוייבות, כל עול כבד מידי על כתפיים קטנות.

העור עוד רך ומתוח אך סימני מסע כבר ניקרים על הכתפיים האלה, שמוטות קדימה וכאובות.

להתראות עבודה שנואה, להתראות בית אהוב ששנים עמלתי על בנייתו רק כדי להיות מאושרת לעוזבו,

להתראות משפחה שרק שואבת ממני, להתראות חשבונות לא סגורים.

אני נוסעת, מתחילה מחדש

לחיות

ממש עוד רגע.