הוא ערסל את ביתו, הביט בעיניה הירוקות, התמימות, שהביטו בו במבט שאומר ״אני סומכת עליך״. הוא חייך את החיוך הגדול ביותר שבאמתחתו ונישק את אפה. הוא הבין באותו הרגע שאין דבר קסום יותר מתינוק שהוא לגמרי ובאמת שלך. שהיא שלו, בדיוק חצי שלו, שאחד משני כרומוזומי האיקס שהופכים אותה למי שהיא, הם בעצם הוא. והחלק הנפלא אפילו יותר, הוא שהחצי השני היה שלה. הוא לא יכל לחשוב על מישהי טובה יותר שירצה לגדל איתה את ביתו. הוא הסתכל על אשתו, שקועה עמוק בכורסא שבקצה השני של החדר הגדול. היא קראה ספר. הוא שמח שהיא מאושרת שוב.

״רוז ״, הוא אמר, והביט בפניה של התינוקת. הם קראו לה ככה כיוון שהכירו בגן מקסים וירוק, בו, לאחר שנתיים בדיוק, התחתנו, כשלו ורד אדום בדש החליפה השכורה ולה זר ורדים ביד, ורודים ומתוקים, כמוה, כמו רוז. שהיא הזיכרון המתוק שלו לאותו יום, המאושר בחייו. לא, לא החתונה, היום בו הכירו, כשפיזם לה שיר שאהב והיא לא הכירה, כשחייכה, ורשמה על קבלה ישנה בעט אדום וכתב מסתלסל את שמה ומספר הטלפון שלה. ״רוז המתוקה״, אמר. הקטנה מתחה את ידיה הפצפונות כמו שרק תינוקות יודעים, ואז הוא הבין שאיתה, איתן שתיהן, כל יום הוא המאושר בחייו.

(באותו ריטואל שגרתי של "ישב לי המון זמן כטיוטה". אבל זה מרגיש לי מתאים.)