היא כבר ממש לא ילדה, ויודעת שחיוך זה יותר מלפתוח פה גדול ולסגור את השיניים. חיוך מתחיל מקצוות השפתיים ומתפשט לאט, חושף אושר או מבוכה או "תודה שיש לי אותך". היא יודעת מה היא אוהבת ומה מתאים לה. היא יודעת, למשל, שאדום מתאים מאוד לצבע העור שלה ושכשהיא לובשת ורוד היא נראית כמו ברבי. היא כבר לא ילדה, והולכת בנעלי עקב כדי להוכיח לכולם שהיא בוגרת, וכותבת במילים יפות ומאמצת גינונים בוגרים. אבל היא אוהבת כמו שרק ילדים יודעים - בתמימות. היא היתה שולחת חיוך שהצליח לעבור את כל הדרך מעבר לכביש הסואן כל כך. זה מדהים איך שזה מדבק.

הוא פותח קופסת סוכריות למציצה באג'נדה של פתיחת חפיסת סיגריות. המבט שלו היה יומרני ואפילו קצת מתנשא. טוב, זה קל לומר בהסתכלות אובייקטיבית מהצד. הוא היה מאלו שצריכים את מנת שיחות החברויות העמוקות האלו כדי לחיות בשלום עם האישיות המורכבת שלו. באותו הרגע ממש הוא עמד שם לבד, בחושך, עם אוזניות באוזניים למרות שהסוללה כבר נגמרה מזמן. כדי שלא ידברו איתו, כמובן. הוא היה צריך לחשוב.

היא לא הצליחה להחליט אם זה יותר מצחיק או יותר מעצבן, כשאנשים שאלו שאלה ולא טרחו לחכות לתשובה. היא עלתה לאוטובוס, שילמה לנהג ובמשך כל הנסיעה הזאת אגרה בכף היד את עשרים האגורות שהן העודף שלה. נסיעה מסויטת. נהג האוטובוס היה עוטה פרצוף מסכן בכל פעם שנשמע הפעמון כשמישהו לחץ על כפתור ה"עצור", כאילו לא מאפשרים לו להמשיך בחייו, כאילו לא נותנים לרצף הזמן שלו לזרום כמו שהיה רוצה. אנשים ממהרים כל כך. "אבל למה?"

תמיד הדהים אותו איך סופר אוסף יחד מילים רגילות לכאורה, ויוצר משפט, פסקה - מילים שאין להביע במילים. הוא העריך כותבים מקוריים אבל גם מתרגמים מוצלחים. אבל גם הומור רדוד למדי שעשע אותו. הוא אהב מבטאים מיוחדים בתאוריה, אבל ברגע האמת הקול של המישהי הנכונה היה מלטף אותו יותר מכל מבטא מדהים שבעולם. שביקום! היקום הבלתי נתפס בגודלו הזה. מסטיק בזוקה באריזה מצחיקה עם בדיחות לא מצחיקות. עתידות - השפה המדוברת ביותר בעולם היא סינית (?). אפילו מצחיק קצת לשמוע את הלעיסות אחד של השניה. זה נורא אנושי, לא מתאמץ להרשים. סוף סוף, לא להתאמץ להרשים. זה נהדר פשוט. הכי אנושי היה לשמוע פעימות לב. לב פועם של ממש! חי מתחת לעור וגידים, דופק ושולח אותות לאוזן המשמשת כסתטוסקופ. שמודדת לא את הפעימות עצמן אלא את מה שמאחוריהן. הוא היה חוזר הביתה וחושב שוב איזה משפט להנציח על הקיר. הוא חשב על we see things the will never see. שנינו עוד נחיה לנצח.

ושניהם היו בעצם אותו בן אדם ממש.

נֶמָשִׁים

חיבוקים ונשיקות. ומגע. אהההה.

הרשימה עליי נכתבה לפני חצי שנה. הגעתי למסקנה שהיא עדין רלוונטית. נשמור אותה.