תסלחו לי על הפלצנות המתפרצת בעניין האנגלית. זה ישב לי בראש ואז ישב לי באייפוד ועכשיו זה יושב כאן, בשקט.
אני חייבת ללמוד לסתום את הפה, אלוהים
לא בגלל שאני אומרת הרבה, אני לא רואה את זה כחיסרון
בגלל שאני הורסת לעצמי את כל מה שבניתי לאט לאט
תסתמי כבר, אוף, נושכת את השפתיים
ונדמה שגם זה לא עוזר
בלה בלה בלה, ויכוחים חשובים בהם אני מצדיקה עמדות שאין לי מושג בהן
אני אוהבת להתווכח, אבל רק אם כאלו שיודעים לעשות את זה כמו שצריך
ולפעמים גם אני לא נכללת ביניהם...
נֶמָשִׁים
קצת שקט מפוליטיקה בבקשה.
עריכה
האנשים שאוהבים או אהבו אותי, אני מצטערת שאני חונקת ואני מצטערת שגם אם לא נעים לכם להודות בזה (גם בפני עצמכם) אתם כבר לא נהנים לדבר איתי כמו פעם. כי אין כאן את הניצוץ של משהו חדש וגם באמת, כמה זמן אפשר להכיל את ההתבכיינויות שלי (אתם יודעים שזה נכון). ואני אוהבת אתכם נורא, האנשים שאני בקשר איתם. אתם כל כך בודדים - מספרית, כמובן. אני יודעת שזה לא הוגן לבקש, אבל בבקשה תסלחו לי על היותי קנאית והיותי חוזרת על עצמי (מאלו שמאבדים מהם עניין, בצדק, אחרי פרק זמן מסוים).
אני אוהבת אתכם. אוף, תישארו שלי. אני כמעט מתחננת, "אני" שכמותי. אני פשוט... כל כך גרועה בזה - לשמר - חברויות - כנראה שזאת הדרך היחידה שאני מכירה. ואני שונאת את זה שאני לא מסוגלת להגיד לכם את זה ישירות. אוף איתי אוף איתי.
אהה. הייתי חייבת לפרוק את זה. זה היה כמו לצעוק "תאהבו אותי!" בצורה מפחידה שתבריח אתכם ממני. אוי ויי, תגידו לי שזה לא מה שהרגע עשיתי.
די די, תשכחו את זה. תזכרו אותי בתור הבחורה עם החיוך. לא לא! "תזכרו" הוא של סוף. תכירו אותי בתור הבחורה שתאהב אתכם.
"כי איתי כמו תמיד אין עבר ואין עתיד, רק הרגע החולף, לא חוזר - יפה, כואב. ופתאום הכל אחר - מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
