אנשים. כשמישהו שולח הודעה שלא מופיעה בתיבת הדואר היוצא, ולא מקבל תשובה עליה, הוא מתחיל להטיל ספק בעובדה אם שלח את אותה הודעה או לא. ככה הם, בני האדם - מחפשים עדות, מחפשים ראיות. לא מוכנים להאמין אלא אם הכל עומד להם מול הפרצוף. הבעיה היא, שלפעמים גם זה לא מספיק כדי לגרום לנו להאמין. ולזה, ידידיי, קוראים "הכחשה".

אנשים. הם מאמינים באמונות סותרות אבל שותקים כשמתבקשים לנמק אותן, או לחילופין לא סותמים את הפה. שחור ולבן - כמו בחיים, גם כאן אין אפור כמעט. למרות שאפור כן יכול להיות משמעותי. כמו הגרפיט האפור מהול העופרת של שיירי העיפרון איתו כתבתי על הדף, או השמיים האפורים של תחילת החורף. מי אמר שאפור זה טוב. מי אמר שאפור זה רע. לעזאזל, זה רק צבע.

אנשים. לכל אחד יש התייחסות אחרת למגע. יש את אלו שאוהבים יותר את זה הטעון מינית, הצמוד עור אל עור, המהיר והאיטי בהתחלפות לפי הצורך. יש את אלו שחולמים בהקיץ על מגע רומנטי של חיבוק אינסופי, תמים לגמרי שכולו חיבה אחת גדולה. ויש את אלו שצמאים למגע חסר המשמעות, של להניח את הראש על הברך של חבר כשרואים סרט ביחד, סתם כי מתחשק. ויש כאלו שאוהבים את כולם. ואלו הכי מוצאים חן בעיניי.

אנשים. יש מין נטייה כזאת אגוצנטרית, לחשוב שאתה יודע הכל ושרק אתה תוכל לנסח הכי טוב את עצמך. שזה הגיוני, בתאוריה כמובן. אך בזמן האחרון נהיה יותר נדיר למצוא מילים מקוריות ואישיות ויותר שכיח לראות הזדהות עיוורת עם שירים או ציטוטים של אנשים גדולים. אבל אם כבר שירים ואם כבר ציטוטים, נשאר רק לסנן את האנשים אותם אני קוראת ולהשאר רק עם אלו שבוחרים לצטט את אלו שבאמת שווה לצטט אותם. 

ועם כמה שפרויד באמת מעניין אותי, אני בכל זאת נוטה יותר לכיוון של פרנקל ו"האדם מחפש משמעות".

נֶמָשִׁים

אנשים, כמה שינסו אותם להסתיר, אני מכיר אותם, אני מכיר"

וזהו, חברים, ציטוט של יוני בלוך. למרות שאני מתיימרת להיות, לפעמים מצליחים לנסח הכל יותר טוב ממני בעשרים ליגות.