לחלום רחוק

עברו שלושה.

היה את יהודה, שהכרנו כשהייתי עוד בת 16 והוא לא היה סגור על החיים שלו, היום הוא קצת יותר משוקם וחי לו בקיבוץ בדרום הארץ וקוטף תפוזים. גמרתי את זה איתו כי הוא עדיין עושה סמים.

היה את איציק, שבאמת מכבד ומקסים. אבל עניין האינטיליגנציה לא חזק אצלו, ואני נמשכת לאנשים חכמים.

והיה את אוהדי. שהוא היה פשוט מושלם בשבילי בכל קנה מידה אפשרי. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אולי זה בגלל שהרגשתי שאנחנו ממש דומים, או אולי עצם העובדה שהוא שוקל 130 ק"ג.עכשיו זה כבר לא משנה, כי הוא זרק אותי.הפרידה הכי קשה שהייתה לי בחיים, אבל עברתי את זה.

ומאז הפעם האחרונה שכתבתי פה קרו עוד הרבה דברים.

סיימתי לפקד על הקורס! ולהשתחרר! אחרי שנתיים ושבעה חודשים מדהימים בצבא.

נרשמתי לחדר כושר, ולחלי ממן, ולרדת קילו (בשבוע! להירגע).

וכמובן...**תופים**...הספקתי לעשות את הקעקוע נמלה שכל כך חלמתי עליו.

לפני שלושה שבועות ערן, בן דודי התאבד. החליט בוקר אחר לקום ולשים קץ לחיים שלו בתוך מכונית.

השאיר מכתב פרידה, לא כתב הרבה. לא על המשפחה שלו לפחות.

לא ידעתי איך לאכול את זה אז וגם היום אני לא יודעת.

תחושת החמצה ופספוס אופפת אותי, וכל כך הרבה עצב וכעס על זה שהוא לא פה.

אני לא אחפור על זה יותר מידי, כי למען האמת שכבר דיברתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאי אפשר להשלים עם זה או לקבל את זה, פשוט צריך ללמוד לחיות עם זה (ולבנתיים אני חיה).

וכאן סיימתי לעדכן אתכם קוראיי הדמיוניים בעלילות חיי המאושרים.

סאלוט