היום נפגשתי עם אלונה, למדנו ביחד. היא דיברה על חבר שלה שיושב בכנרת ולא איתה כשהיא חולה. אמרתי לה שאני יכול להבין אותו.
לעיתים קרובות אני מעדיף להעציב או להכעיס אדם שמאוד קרוב אליי יותר מאשר שלא יהיה לי נעים מבן אדם אחר.
מסובך ? אם חבר יזמין אותי לראות כדורסל איתו ועם סבא שלו ואני אגיד שאני אבוא - אני אבוא.
גם אם שעתיים לפני חברה שלי תגיד לי שבא לה להיות איתי ואנחנו לא מספיק ביחד.
לפעמים אני חושב שאני יותר חבר לחברים שלי מאשר חברים שלי אליי. אני מתגמש יותר מידי. אולי אין לי עמוד שדרה. הן צדקו. אבל לא באמת אכפת לי.
אלונה היא בחורה לעניין, אני מאוד אוהב אותה. היא מזכירה לי את אילנה ואני נהנה להיזכר בה. או בטייפ שלה :
כמה שהיא יודעת להיות קשובה ולתת חום כשצריך, אני יודע בדיוק איפה אני ואיפה היא עומדים.
בחיים היא לא נתנה לי נשיקת "תודה ולהתראות" על הלחי, כאשר הורדתי אותה אצלה בבית (וזה קרה הרבה). אני אוהב כשמציבים לי גבולות.
חשוב לי כשאני שומע שלה ולחבר שלה יש אישוז - להסביר לה את הצד של הגבר, להגן עליו. אני מפחד שייצא לי שם של בחור שמחבל במערכות יחסים של אחרות.
באותו הנושא אני בחיים לא אגיד לעידית מה אני חושב על מערכת היחסים שלה, אולי אני לא מבין אותה אבל אני מרגיש ממה שהיא מספרת שמגיע לה יותר.
יותר נכון, שאני יכלתי לתת לה יותר. אני צריך לרדת ממנה. זה בחיים לא יקרה. אני ארקוד בחתונה שלהם. סעמק.
22:41. מספיק ודי. אני אצחצח שיניים, אשתין ואנסה להירדם.
אני יודע שברגע שאני אניח את הראש, שוב אני אחשוב עליה. מעניין מתי אני אפסיק.
אני חייב להפסיק להיות אנוכי ולתת לדברים לקרות. אני הופך להיות כמו דרור, שרדף אחרי הזוגיות והיה מעוצבן מזה כל הדרך. אסור שזה ייקרה לי.
עדיין אני צריך להכיר מישהי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
