מחר מתחיל לו חודש אוקטובר.. 

אוקטובר זה החודש שלי.. זה היומולדת שלי 

זה חודש המודעות למלחמה בסרטן השד

זה חודש שבו הסתיו מתחיל והקיץ נגמר.. 

זה החודש שלי. 

בעוד 23 יום אני חוגגת יומולדת 37 !! 

לא מאמינה שאני מצליחה לכתוב או להגיד את המספר הזה 

לא מאמינה שהמספר הזה הגיע ושאני צריכה להתרגל אליו לשנה הקרובה. 

זה לא קורה לי כל יומולדת אבל משום מה יש מספרים שגורמים לי לחשוב, שגורמים לי להסתכל אחורה וגם קדימה 

כדי להבין איפה אני ומה אני, האם השגתי את מה שרציתי,האם יש לי מה שאני צריכה בחיים האלה, האם אני מאושרת ? 

ואיכשהו הנה זה קורה לי שוב.. הפעםהאחרונה היתה בגיל 30 אם זכור לי נכון .. בכל זאת עברו  7 שנים :) 

אז אם אני מסתכלת אחורה.. וקצת קדימה.. 

השנה עזבתי את חיי המרכז לטובת חיים במושב באיזור השרון

השנה עזבתי עבודה של 11 שנה והתחלתי קריירה חדשה 

השנה נכנסתי לקשר לא ברור עם אותה בחורה פעמיים שהסתיים בשתי הפעמים באותה צורה.. פחד ממחוייבות 

השנה ניסיתי להיכנס להריון והצלחתי אבל שניהם לא החזיקו ועדיין ממשיכה לנסות 

השנה הבנתי שהחברים שלי הם חלק חשוב מאוד בחיים שלי 

השנה הבנתי שאני במקום טוב בחיים שלי אבל חסר לי משהו אחד קטן

ולסיכום, לא יודעת אם צריך סיכום כי זה לא רלוונטי באמת.. דברים זזים כל הזמן, משתנים כל הזמן

אנחנו הופכים אנשים אחרים כל הזמן ולומדים מכל חוויה טובה או פחות טובה שאנחנו עוברים. 

יודעת שאני בדרך נכונה ולפעמים יש הסחות דעת שהם טובות לי וכאלה שפחות. 

מבינה שאת אלה שפחות אני צריכה למחוק מחיי בצורה כזו או אחרת ולתת לטובות להיות חלק בלתי נפרד מהם

מרגישה שאני עמוסה ברגשות לקראת השנה החדשה שתתחיל לה עוד מעט..

מלאה בפחדים שגורמים לי לפעמים לרצות לשבור את הכלים (לשבור את הכלים = לסגור הכל ולברוח לחו"ל )

יודעת שהכל כרגע מרגיש לי לא ברור, לא מוכר וזאת הרגשה שאני לא רגילה אליה. 

רגילה להיות בשליטה, לדעת לאן אני הולכת ומה הולך להיות.. צריכה את זה לביטחון שלי, לשקט שלי. 

אבל זאת הבחירה שלי, ואני שמחה עליה.. זה גורם לי להיות מודעת לעצמי, למקום שלי בעולם ולכל דבר שאני עושה בחיי

בקיצור .. עוד 23 יום חוגגת יומולדת 37.. 

מזל טוב לי.. והצלחה בדרך שבחרתי.. נכון שגם אתם מאחלים לי את זה ? 

ערב מעולה לכם :) 

אז אני שונאת את החגים..

זה מזכיר לי כל פעם מחדש כמה אין משפחתיות אצלנו בבית..

וכן זה לא משהו שחדש לי בכלל אבל לפני כמה שנים אחרי שנים של נסיונות וויתרתי והבנתי, 

בניסיון שלי ."לסדר את המשפחה" שאין עם מי לדבר ושאני מתעסקת עם תחנות רוח.

אז וויתרתי על הניסיון והחלטתי להקים משפחה משלי ולעשות הכל הפוך.. 

אבל בינתיים עד שזה קורה.. אני מקבלת בחגים כל פעם מחדש את התזכורת הזאת של משהו שלא קיים וחסר לי. 

הצורך הזה הוא חדש כי עד לפני שנתיים זה לא היה משנה לי כלכך, איכשהו מאז התהליך של להפוך להיות אמא משהו השתנה אצלי

וזה מציק לי היום ברמה אחרת.. ממקום ריגשי לא ממקום עצבני..מתסכל.. אלא ממקום שמבין חייב ואפשר אחרת. 

ובימים כאלה.. זה מציק הכי הרבה. 

אז לא בקטע של לבאס.. סתם רציתי לשתף במשהו שפתאום הפך משמעותי בשבילי. 

למשהו שאני יודעת שאני רוצה אחרת לילד שלי, למשפחה שלי שתיהיה.. והכי מוזר לי להגיד את זה  :) 

מבינה היום שזה יכול להיות אחרת, וזה תלוי רק בי ובסביבה שלי, ובאנרגיות שלי וזה יביא משהו טוב.

מאחלת לכם חג שמח והמון המון אהבה 

האמת, לא הכי יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. 

מרגישה שכל חיי הבוגרים אני בסוג של מבחן לגבי היכולות האישיים שלי. 

מבחן לסובלנות שלי, לנאמנות שלי לחברים, לעצמי, מבחן לחוזק שלי, ליכולת שלי להתמודד עם מצבים לא פשוטים

מבחן לאישיות שלי ולסבלנות שלי לעולם הזה. 

כל פעם מחדש אני מוכיחה לעצמי שזה קטן עליי ואז מגיע משהו חדש שלא ציפיתי לו שמראה לי שאסור לי ולו לרגע אחד להוריד את המגננות שלי

שאני חייבת להיות שם בכל כוחי ושאין סיכוי שזה יעבור בצורה פשוטה וקלה. 

וזה קורה כמעט בכל תחום בחיי מאז שאני זוכרת . 

אז עד מתי אני אצטרך להמשיך עם המבחנים האלה? 

עד מתי החיים האלה יציבו בפניי את המצבים האלה? ולמה כל הזמן זה מגיע במקומות שהכי כואבים לי?

בערך מגיל 12 אני חווה סיטואציות שחייבו אותי להתמודד ולא ליפול.. 

שאם הייתי לרגע אחד מוותרת .. לא הייתי מחזיקה מעמד.. 

והיום כמעט 25 שנה אחרי זה עדיין קורה,למה?

מה לא הספיק? לא למדתי מספיק?

כנראה שלא.. כנראה שכל דבר מלמד.. לא כנראה בטוח !!

בעבר במקרים כאלו הייתי בורחת, הייתי סוגרת הכל ונוסעת, לא משנה לי מה יהיה אחרכך אם צריך נתחיל מחדש

היום זה לא אפשרי למרות שהחשק קיים, אני פשוט מדחיקה אותו, לא נותנת לו להתעצם כי אז יקרה משהו בוודאות

אני מכירה את עצמי.. אני אשכנע את עצמי ואעשה צעד קיצוני ואז הכל ייהרס. 

אמא שלי הייתה כזאת, הייתה בונה משהו בחיים שלה ואז ברגע אחד הורסת אותו.. 

ככה עשתה איתנו וככה עשתה כמעט בכל תחום בחיים שלה, זוגיות, עבודה, כסף, משפחה.

בנתה, השגיה, הייתה בטופ ואז ברגע הייתה הורסת, גונבת, בורחת, מפרקת. 

כשהבנתי שזה ממנה שיניתי את זה אלי,עשיתי ועושה על עצמי עבודה יומיומית כי אני מבינה שזה קיים אצלי וברגע זה יכול להתפרץ

אז עכשיו ששוב אני במבחן, של הסבלנות שלי , של הכוח שלי לא לוותר על הדרך שבחרתי בה

אני מוצאת את עצמי נאבקת בזה וזה מעייף אותי..כל פעם מחדש ועכשיו באופן ספציפי כי זה נוגע במשהו שהכי אני רוצה ולא מצליחה להשיג. 

ואז מתחילות המחשבות של האם לוותר ? האם זה יקרה בכלל?  האם זה מגיע לי ? 

ואיך אני לעזאזל מתשחררת מזה ?

צריכה למצוא את הכוחות כל פעם מחדש בתוך עצמי להתמודד עם זה וזה לא פשוט לי 

וזה מביא אותי לכאן.. לכתיבה שעוזרת לי לשחרר ואולי גם למצוא כוחות ופתרונות בתוך עצמי להתמודד עם זה. 

מבינה בתוך עצמי את הרציונל של למה אסור לי לוותר, וכמה זה יהיה שווה את זה בסוף כשזה כן יגיע וכן יהיה שלי 

והכל ברור לי אבל לפעמים מגיע לי גם קצת לאבד שפיות, לרגע קל, ולתת לעצמי לנוח מהצורך הזה של להיות חזקה ולוותר לעצמי

אז יאללה, הולכת קצת להתבאס על הספה .. אבל מבטיחה שמחר יום חדש והכל יראה אחרת.. 

ככה זה.. לא ? 

לילה טוב אנשים :)