i will always be your little star

והנה הגיע הסוף של החופש, אני זוכרת שדמיינתי אותו, תיכננתי מה לעשות, איפה לטייל, לאן ללכת, עם מי להיות. חשבתי שהוא יהיה החופש הכי טוב שהיה לי.

ומשאלתי התגשמה, רק בצורה קצת שונה משציפיתי.

לא יצאתי הרבה, לא שתיתי עד מוות, אפשר להגיד שכמעט ולא שתיתי בכלל.. לא הייתי עם האנשים שאני מכירה כל כך טוב, לא טסתי לשום מקום ולא התחדשתי בהרבה.

אבל למרות הכל יצא לי לשמוח, להינות, להכיר אנשים חדשים ולאהוב את חלקם, יצא לי לבלות במשך ימים מחוץ לבית, בלי טלפון ובלי אוכל\בגדים והרגשתי חופשיה כל כך..

אבל זה החודש הראשון, ואז- בוווםםםם 

עד אתמול הייתי כ10 ימים על חשיש 24\7 הסתגרתי בבית מהצהרים אחרי העבודה והתנתקתי מהעולם. 

לא רציתי לראות אפאחד, עזבו אותי, עזבתי את הפלאפון- דיי לחפור. וכל יום רק לקום ב7 וחצי, לצאת לעבודה לחזור ולשכב במיטה, עד שנרדמים.. ואז לישון עד בוקר למחורת, יותר מ14 שעות לפעמים..

מידי פעם הייתי יושבת עם הערבי הדיי חתיך שעובד איתי, לפעמים הוא מנסה לנשק אותי.. לפעמים אני אפילו מסכימה, ואז צוחקת- באמצע.. הוא לא מבין ואני מסבירה לו, לפעמים סתם שוכבים בשקט, בלי שום דממה מביכה, ומסתכלים לשמיים, על השמש שמתחבאת מאחורי העלים, והעננים.. לפעמים אפילו מעניין מה הוא חושב..

החלטתי להתקשר לכולם ולהגיד שאני הולכת להעלם לעוד זמן.. ושיפסיקו להתקשר כי הטלפון חופר.

אז התקשרתי לי' שגרם לי לחשוב, ולראות את עצמי כבנאדם פגוע יותר ממה שאני ראיתי את עצמי, כ"עמוד שדרה מרוסק", והמילים עדיין מהדהדות בראשי.

הנה, לקחתי זמן לעצמי לחשוב, ואני כבר לא מנסה לעזור לאחרים בזמן שאני עצמי צריכה עזרה. 

אבל אני כבר לא רוצה להפתח יותר לאנשים. אני לא רוצה שיותר מידי אנשים יכירו אותי וישמעו עליי. אני לא רוצה שכל אחד ידע מה אני עוברת או מה עברתי. זה שלי וזאת אני. אני לא רוצה יותר להתאמץ בשביל אנשים, אני לא רוצה שיראו אותי בתור משהו שאני לא, ולא אכפת לי, שידברו, וילכלכו, ויצחקו.. אני נשארת עם מי שמקבל אותי, ואני מתחברת אליו, למרות שגם הם בחיים לא ידעו עליי הכל.. 

אחרי זה התקשרתי לחברתי ר' היא כעסה עליי, פתחה שיחה ב" מה התירוץ הפעם?" זה הכעיס אותי, אבל שתקתי..

פעם אחרונה שראיתי אותה היא ביקשה ממני משחה לדלקת בדרכי השתן, הלכתי באמצע החום בעיר חסרת הצל הזאת להביא לה תמשחה כי היא לא יכולה ללכת אפילו, אני זוכרת שהיא שאלה אותי מה יש לי.. זה היה כבר 6 ימים שהרגשי נורא.. אמרתי לה שסתם אין לי כוח לכלום.. לפעמים אני מרגישה שאני לא באמת מדברת איתה, אני לא תמיד מרגישה בנוח, חוצמזה, מהן הצרות שלי יחסית לשלה. בת 19 וכבר גרה לבד, בלי שום עזרה או תקשורת עם ההורים.

רציתי לצעוק עליה שגם לי יש תקופה לא קלה, והיא יכולה להתחשב, אפילו שנעלמתי והיא דואגת וצריכה אותי. אז מה?

אבל היא עברה על זה, למרות שנראה לי שהיא עדיין כועסת..

ואז התקשרתי למענה- סוג של מרכז טיפולי ששלחו אותי מהבצפר, עוד כשהיה בצפר, כי יש לי בעיה, שאני מתכחשת אליה..

ונפל לי האסימון, באמת יש לי בעיה.. שמעתי את זה כל כך הרבה. שיש לי נטיה להרוס את עצמי ( שמעתי פעמים ב3 ימים!!!)

או שאני רק הורסת לעצמי את העצבים, או שאני עמוד שדרה מרוסק (לא יוצא מהראש, מצטערת)

יש עוד בנאדם אחד שאני צריכה לדבר איתו.. אני ממש רוצה לדבר איתו, אני לא יודעת למה הוא פשוט לא יוצא לי מהראש.

הוא שונא ישראלים, ואני חושבת שזה בגלל מה שהוא עבר, שזה קצת כמוני.. לעלות לארץ ולהיות שונה, זה קשה. הוא חכם, ויודע לגרום לאישה אשכרה להרגיש אישה, הוא מקשיב לי והוא מנחם אותי.. הוא מעצבן אותי כי הוא לא שומר על קשר, אבל אני אדבר איתו על זה.. הוא מעצבן לפעמים סתם ככה.. אבל הוא גם לא יוצא לי מהראש.

הוא היה חולה, ונסע לסיני לנקות תראש, ואז הוא מחק את הקעקוע שהיה לו "לברך את עמו ישראל באהבה" הוא מחק אותו בצורה דיי מזעזעת. הצמיד משהו חם לרגל שלו (לא ראיתי,ר' סיפרה לי, אבל נשמע הגיוני)  היא גם אמרה שהוא לא מוכן להודות שהשם שלו היה פעם ב' (שם רוסי- הוא החליף שם) לא ידעתי שהוא לא מוכן להודות בזה, אבל הוא גם מעולם לא סיפר לי שהוא שינה את השם.

ואז היא סיפרה לי שהנושא של מחיקת הקעקוע עלה לדיון בשיחה עם חבריה, וחבר מתמחה בפסיכולוגיה טען שזה מראה על פגיעה והתעללות גופנית\ נפשית. כי בן אדם לא יכול סתם לשאת כזה כאב, במיוחד כשהוא עושה את זה לעצמו.

ואז הבנתי כמה שאני מבינה אותו, והחלטתי שאני חייבת כבר לקחת את עצמי מידיים, לשתות כוס ענקית של מיץ אומץ ולעשות לו שיחה. על הכל.

אני חושבת שמצאתי את האהבה הנצחית שלי.

נ.ב העבודה שלי הפכה אותי ללגמרי לא גזענית. אני כבר לא שונאת ערבים, ולא צריך להשמיד את כולם, רק את הטרוריסטים. אני רוצה שיהיה שלום בעולם הזה, ובמיוחד עם ישראל שעבר את השואה, ועשו לנו רע כל כך הרבה פעמים, דווקא אנחנו אלה שצריכים לרדוף אחריו הכי הרבה.

אבל במקום זה, אנחנו גזעניים, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי עצמינו..

נתקלתי בעבודה במקרה שילד קטן, שהפגין כלפי המון אהבה ישב בפינה ובכה, ולידו ישב המדריך שלו, שניחם אותו, ודיבר איתו, וניסה לעודד אותו. אז באתי והתיישבתי לידם, במקום הקטן והצפוף הזה וניסיתי לעודד, אפילו לא ידעתי מה קרה. 

המדריך אמר לי שהילד עובר תקופה קשה ממש, הוא אמר לי שאמא ו3 אחים של הילד נהרגו.. התחלתי לבכות.

הילד הזה ערבי. וכואב לי הלב, לא רק אנחנו מאבדים אנשים חפים מפשע.