מכירים את ההרגשה שעוברת בכם כשאתם חושבים על המישהו שהכי חשוב לכם בעולם.
ואז אתם מדמיינים את החיים בלעדיו, את המוות שלו, את ההלוויה, או את העזיבה שלו לארץ אחרת. או למקום אחר. כמה שתבכו וכולם יגידו זה בסדר. זה יעבור. ואז אתם חוזרים למציאות ויודעים הבנאדם הזה פה, הוא לא יעזוב.
אני מדמיינת שהבנאדם -היחיד- שמעודד אותי, שקרוב אליי כך כך, עוזב. הוא משאיר אותי לבד. הוא יודע שאני לבד. ועדיין עוזב. וגם כשאני פותחת עיניים, אני רואה מולי את תאריך העזיבה שלו, עוד חודשיים. סעמק.
לפעמים אני מדמיינת את המוות שלי.
שמודיעים בבצפר, בשעה 8 וחצי בכיתה-" ***** נפתרה שלשום, ממנת יתר." והילדים יושבים בשוק, חלק שואלים מי זאת. כי אני לא באמת שייכת, אף פעם לא הייתי. לחלקם לא אכפת. כמו שלי לא היה אכפת מהם. הדבר היחיד שמפתיע אותם הוא מנת היתר. אף אחד לא ידע שזו הייתה התאבדות. סתם מסוממת, הם בטח יגידו.
ואמא, היא תהיה מאוכזבת כל כך. היא בטח תקרא ותבין מהמכתב שלי שפשוט וויתרתי, כמה שהיא תמיד אומרת לי שאסור לוותר, ומבקשת, בשבילה. ואבא יהיה עם פנים חתומות, פני הפוקר פייס שלו. וינחם אותה.
הייתי רוצה לראות תגובה של אנשים מסוימים, ואני כמעט בטוחה שיהיו כאלה שאפילו לא ידעו על המקרה.
ואני אסתכל על כולם מלמעלה, ואצחק עם גוש של דמעות שעדיין תקוע לי בגרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.B.C