נמאס לי מהדיכאון הזה.
להיות לבד, אין לידי אפאחד שאני מרגישה שבאמת מבין אותי.. אני מרגישה שאני משקרת לעצמי.
כולם עוזבים אותי, כנראה שהבעיה הזאת היא באמת בעיה שלי, ואני לא יודעת איפה הבעיה הזאת, מה המקור שלה
אני חושבת שאני צריכה פסיכולוג טוב. לספר לו הכל. מהתחלה ועד הסוף.
אני צריכה שמישהו יקשיב לי, מישהו שיאהב אותי, ויראה את זה. אני רוצה להיות חשובה בשביל מישהו ושזה יהיה הדדי, שאני אפסיק לעשן בשבילו, שאני אל אתבייש לספר לו את כל מה שעשיתי ולא יעביר ביקורת, לא יאהב אותי פחות, כי זה קורה לשאר העולם
אני מרגישה לא שייכת לעולם הזה. אני שונה כל כך מכולם. וקשה לקבל את זה.
אני לא יודעת מה אני עושה פה- בעולם הזה.
בא לי פעם אחת ויחידה להזריק לי הרואין לווריד, משהו חזק, והרבה, בזמן שאני לבד במקום כלשהו, ככה שאפאחד לא יוכל להציל אותי ממנת היתר הזאת.
אני פשוט לא מסתדרת. אף פעם לא היה לי באמת באמת באמת טוב, כל פעם תקופה נחמדה שאני מדברת עם אנשים ומוכיחה להם כמה שטוב לי. ואז התקופה הזאת עוברת, כל כך מהר. ונעלמת להמון זמן.
לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שאני ילדה דיכאונית, אימו, עצובה. ומכל הפעמים ששמעתי את זה, היו כל כך מאט פעמים שמי שאמר לי את זה ניסה להעלות לי חיוך על הפנים, לשנות את זה, לעודד אותי.
כל האנשים הקרובים אליי עוזבים אותי, אפילו את ההורים שלי אני לא מעניינת.
ונמאס לי מזה, באמת.
אני פשוט ל=א יכולה יותרררר!!!!!!!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.B.C