לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

i will always be your little star


מתפרנסים שחור, מעשנים ירוק, רואים וורוד

Avatarכינוי:  A.B.C

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2011    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2011

חיי רוסי, וקצת מסביב


כמה שאני רוצה שהכל יגמר כבר.
לסיים ללמוד, ולעזוב לצבא.
אני חושבת שלא יהיה לי שם יותר מידי זמן למחשבות שרצות לי עכשיו בראש בלי הפסקה.
נמאס לי לריב עם אמא, או לאכול תסביכים ולחשוב כל הזמן על למה ההוא כועס עליי, או מה יקרה אם החיים שלי לא יעזוב, זה מרגיש כל כך מוזר לדעת שעוד חודשיים והוא לא פה. 

אני רוצה להתגייס, כי נמאס לי מהבית רוצה את ההשקט שלי, כמו כשאני לבד, או איתו בבריכה.. רק עוד שנה מותק שלי, רק עוד שנה. ותעופי מפה כבר. מהעיר המגעילה הזאת. תכירי אנשים חדשים, סוף סוף.
כבר נמאס שכולם פה מכירים את כולם, ושמועות רצות פה תוך יום, גם פה וגם שם. ובכל מקום.
העולם נהיה כזה מגעיל, שכל כך קשה למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, או לצאת ולעשות מה בראש בלי שישפטו אותך, במיוחד כי אתה מוזר.
 בנות בנות 17 שיראו לך גלולות בתיק, יחשיבו אותך לזונה, לא משנה שזה א. אמצעי מניעה ב. מסדר את כל הבעיות של המחזור ומגדיל תציצי
בנים שיראו אותך על עקבים סביר להניח שיסתכלו לך על התחת.

זה כל כך קשה ומסובך היום.

למצוא אהבה, הכל כלכך קשה. אנשים מפחדים לאהוב, כבר אין את זה. הבנים ברובם מחפשים לזיין, כי מי שמזיין יותר- גבר יותר. יצא לי להכיר בחור, ולשבת איתו בהפסקת סיגריה, הוא לא יכל לדבר על נושא רציני, הוא גם לא ניסה, הוא היה חייב להרוס עם הראש הכחול שלו, זה החליא אותי.

או בחורה, שהיא באמת יפה, והאופי שלה יכול להיות מדהים, כל כך קשה לה למצוא חבר.

ולכל זה יש סיבה, ולדעתי, זה הפחד. כי יש כל כך הרבה בגידות ושקרים מסביב, שזה פוגע, וזה כואב, ושוב ושוב ושוב. עד שכבר נמאס, ונשבר הזין מהלב לשעבר הזה. ולפי דעתי, בימינו, כל אחד חווה את זה.

 

זה מתסכל אותי, מצד אחד הזמן טס, והחיים עוברים כל כך מהר, אבל מצד שני- נשאר כל כך הרבה שרק המחשבה מעבירה בי צמרמורות.

 

כל שני ורביעי, אחרי העבודה אני נשארת לעוד 3 שעות בבריכה, ובימים האחרים אני מנסה למלצר כמה שיותר. אני פשוט לא יכולה להיות בבית, הקול שלה צורם לי באוזן שזה מציק, נמאס לי לראות אותה, מהיחס שלה לאחי בניגוד אליי.

ואבא שלי- לא אכפת לו מכלום, מצידו אני אעשן סמים כל יום מול הפנים שלו, רק שאמא לא תדע את זה.

 

גדלתי לבד. מגיל קטן, הייתי חוזרת לבד לבית, נשארת המון לבד כשכולם היו הולכים. נכון שההורים שלי הלכו כדי לעבוד ולקבל כסף שיהיה לי אוכל, בגדים ואולי איזה צעצוע פעם בשנה ליום הולדת. 

אבא תמיד היה רחוק מהבית. בגלל העבודה. איש צבא שכמותו, קם כל בוקר, נוסע לעבודה, וחוזר מאוחר בלילה, לפעמים בסופי שבוע היה לוקח אותי לגן שעשועים כי כל כך אהבתי שהוא נידנד אותי חזק. לפעמים לא היה חוזר שבועות, ובשנה האחרונה שלנו ברוסיה הוא נסע לשנה, בא לביקור 3 פעמים. ביומולדת שלי, נובי גוד, ומתי שאחי נולד

כשאמא נכנסה להריון וילדה לי אח שכל כך רציתי, אולי חשבתי שהוא יהיה איתי? שיהיה לי עם מי לשחק. היא גידלה אותו ושמרה עליו כל יום, ואני בכל זאת הייתי הולכת לבד לגן. 

וזה אף פעם לא השתנה. גם כשעלינו לארץ גידלתי את עצמי, כי אמא הייתה עסוקה באחי, עם הבעיות המיוחדות שלו שצרכו טיפולים רבים

המצב הכלכלי לא היה טוב, אז לא פינקו אותי בבגדים, מקדונלדס או סופרלנד. אבל זה לא הכי חשוב נכון?
לאפאחד לא באמת היה זמן אליי, להתעסק במה שאני עושה, באיך אני לומדת, איך אני מסתדרת חברתית ומה ההישגים הספורטיביים שלי.

כי בבצפר למדתי, אבל לא מספיק טוב, וחברים לא היו לי בכלל, עד כיתה ט' עברתי התעללויות מצד הישראלים. הסתובבתי עם סטיגמה של רוסיה ופריקית, חסרת ביטחון כל כך. כי זה כל כך לא מקובל איפה שגרתי. ואמא שלי בחיים לא ידעה על זה, בטח שלא אבא. והכל הוצאתי בספורט, התאמנתי 8 שנים והייתי אלופת הארץ 3 שנים. וההורים שלי היו רק בתחרות האחת, ובחיים לא ראו אותי מתאמנת. שום עידוד מצידם.

 במהלך כל השנים האלה שפרקתי את הכוח והעצבים בספורט, התרחקתי מאנשים, בקושי תקשרתי, לא היה לי חבר עד כיתה ט' והייתה לי רק חברה טובה אחת. שגם לה לא סיפרתי הכל. שמרתי בבטן.

פרשתי מהספורט והתחלתי לעשן, סיגריות, במים, הסנפתי דבק, גז מזגנים ועוד המון המון שטויות.
הידרדרתי בלימדים, ולאפאחד לא אכפת. 

עצרו אותי פעמיים. ואלא בין הפעמים היחידות שהרגשתי שההורים שלי מתערבים לי בחיים.

התחלתי לעבוד ולפרנס את עצמי, לא ביקשתי מאמא כלום כבר שנה וחצי. וגם אם כן, החזרתי לה הכל עד האגורה האחרונה. כיום היא אפילו חייבת לי.
 

הם משחררים אותי לטייל עד הבוקר. והם לא יודעים עליי כלום, מי החברים שלי, איפה אני עובדת, ואיך הולך לי בלימודים. כשמתקשרים לאמא מהבצפר, היא כועסת לא כי אני מבריזה אלא כי אין לה כוח להתעסק עם זה.

 

הוריי הביאו אותי ל3 נסיונות התאבדות. פעמיים חתכתי וורידים, אחת מהפעמים הייתה כמעט מושלמת אבל היא נכנסה באמצע. ופעם אחת שתיתי 48 כדורים עם אלכוהול, לא עשה כלום חוץ מחום והקאות של מיצי קיבה ירוקים במשך 3 ימים.

 

לפי דעתי, תשאלו כל רוסי מה סיפור החיים שלו, והרוב הענקי יספר סיפור קשה, של כמה יותר ושל כמה פחות, אבל יש הבדל עצום בין חיים של ישראלי לחיים של רוסי.

 

מציל יקר, אני מקווה שבאמת תשמור על קשר בשביל שאני באמת אבוא לבקר אותך באיפה שתגור.
 

 

נכתב על ידי A.B.C , 28/6/2011 19:47  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של A.B.C ב-28/6/2011 23:48



3,080
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לA.B.C אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על A.B.C ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)