מר מציל יקר.
אני לא יכולה להגיד לך את זה, אני לא יודעת איך תגיב. אני שונאת את העובדה שיש בינינו 7 שנים הפרש.
אתה עושה לי כל כך טוב.. אני רוצה לבוא לבריכה לראות אותך, לדבר איתך עוד קצת על שטויות.
אתה מרגיע אותי. אתה אף פעם לא נותן לי לחשוב על הרע.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך.. ראיתי את המבט שלך.. המשקפיים שלך שהרסו אותי. אני זוכרת את הלא כל כך הרבה פעמים שדיברנו. וכמעט כל חיבוק שלך.
אני זוכרת שפשוט נפלתי עליך. מהתחלה, וניסיתי, כנראה שלא מספיק, לגרום לך להרגיש אותו דבר אליי..
לא ראיתי אותך בערך חודש. והנה אתה שוב חוזר לי לחיים. וזה עושה לי טוב. זה עושה לי רצון להשתנות. לטובה. להיות הילדה התמימה והיפה שאתה רואה בי, כולם רואים, אבל אתה מביע את זה בצורה שונה.
אני אוהבת את התמימות של הקשר שלנו. סתם לשבת במשך שעות ולדבר, ולדבר, על מטרות בחיים, על רוגע, על ספרים מוזיקה ועבודה.
החוכמה שלך הורסת אותי,המיוחדות כובשת, העיניים מהפנטות, והחיוך, כל כך מדהים, אני אוהבת לגרום לך לחייך, אני אוהבת שאתה מסתכל עליי "נשמה של ברבור" וליטוף.
לא התראינו הרבה, ואני לא יודעת איך, אבל הפכת לסם הכי גדול שלי.
אתה מרגיע אותי. ואני צריכה אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.B.C